שחרור לטבע של אורגניזם חדש, אורגניזם שיוצר במעבדה, שההשלכות שלו על הסביבה ועל בריאותנו לא ידועות, מעמיד במבחן את קיומה של הסביבה כפי שאנו מכירים אותה כיום. ניסיון ההשתלטות של חברות הביו-טכנולוגיה על השוק החקלאי ועל שוק המזון העולמי הוא לא בגדר של השערה או קונספירציה אלא עובדה מוצקת. חקלאים מכל העולם, בעיקר בארצות המתפתחות, ובעצם כל מי שקיומו בעולם הזה מותנה בעובדה שהוא צריך לאכול, הופך לשפן ניסיונות לטכנולוגיה החדשה הזו. סימון מוצרים היא חזרה לאפשרות הבסיסית של בחירה מודעת לגבי המזון שאנו צורכים.

הסחר החופשי, למרות המשתמעש משמו, הוא גישה אידיאולוגית- הגורסת כי לשם רווחים "כל האמצעים כשרים". גישה זו מתבטאת ביחס לא הוגן למגזר היצרני (החקלאים בשדות הקפה, פועלים בסדנאות היזע וכו')- החל משכר מתחת לשכר המינימום המקומי, איסור על התארגנות היצרנים באיגודי עובדים, שעות עבודה מרובות ולפעמים אף פגיעה פיזית בעובדים.

לעומתה, שיטת הסחר ההוגן מאפשרת ליצרנים להימלט ממעגל הסחר החופשי ונותנת להם אפשרות למחייה הוגנת תוך שמירה על אורח חייהם: על ידי מסחר המתקיים ישירות עם היצרן, ללא תיווך של תאגיד בעל מטרות רווח ותוך מתן כבוד ליצרן.

ביודיזל - ביודיזל הוא סולר ביולוגי המיוצר משמנים צמחיים ומן החי. הביודיזל מסוגל להניע מנועי דיזל רגילים ממש כמו דיזל מינרלי רגיל (סולר), אלא שבעירתו נקיה אפילו מזו של בנזין וכמות המזהמים הנפלטת בתהליך נמוכה באופן משמעותי . ביודיזל ניתן להפיק גם משמנים צמחיים משומשים (שמן טיגון למשל) ושומן בע"ח, ובדרך זו הופכת מפסולת מזהמת לחומר גלם להפקת דלק נקי יותר!
כשרודולף דיזל הציג לראשונה את המנוע פרי המצאתו בשנת 1900 – הוא הניע אותו על שמן בוטנים.

דלקים ביולוגיים מהווים מקור אנרגיה מתחדש ואינסופי. דלקים מינרליים (בנזין, סולר, נפט, מזוט, פחם וגז טבעי) הם מקור אנרגיה מתכלה. נפט, פחם וגז טבעי נוצרו משאריות מאובנים (פוסילים) של חומר אורגני רקוב ונכלאו במעבה האדמה - ולכן הדלקים הנגזרים מהם נקראים גם דלקים פוסיליים. שריפת הנפט ונגזרותיו לצורכי תחבורה, חימום והפעלת מכונות משחררות לאטמוספירה כמויות אדירות של פחמן דו חמצני , ותהליך זה הוא הגורם המרכזי להתחממות כדור הארץ. גם תופעת הגשם החומצי וזיהום הים המאסיבי קשורים באופן הדוק לשימוש בנפט. המלחמות הקשורות "בזהב השחור" הולכות ומתרבות לנגד עינינו מכיוון שמקורות הנפט בעולם הולכים ומתכלים במהירות. המחיר הכלכלי-חברתי, והאסון הסביבתי-בריאותי הכרוך בשימוש במקורות אנרגיה אלה הולכים ועולים. קיים צורך דחוף למצוא דרכים אחרות להפיק אנרגיה נקיה ממקור מתחדש.

שריפה של דלקים ביולוגיים, כגון ביודיזל איננה תורמת לאפקט החממה. הפחמן הדו חמצני הנפלט אינו אלא אותו פחמן דו-חמצני שהצמחים קלטו בחודשים שקדמו לייצור הדלק. בניגוד לכך משחררת שריפת הנפט מולקולות פחמן שהיו קבורות באדמה במשך כ-600 מיליון שנה. כך הופר האיזון העדין של מעגל הפחמן בטבע, וכך הפכה האטמוספירה לחממה השימוש בביודיזל מפחית באופן משמעותי גם את פליטת מרבית המזהמים הנוספים. שריפה של ביודיזל פולטת 48% פחות פחמן חד-חמצני בהשוואה לשריפה של סולר רגיל, 47% פחות חלקיקים, 67% פחות פחמימנים והיא אינה פולטת כלל תחמוצות גופרית הידועות כגורמות לגירוי ולמחלות בדרכי הנשימה ולתופעת הגשם החומצי. לגבי פליטה של תחמוצות חנקן (NOx) – מסתבר ששימוש בביודיזל יכול לפלוט 10% יותר או 10% פחות תחמוצות כאלה - יחסית לסולר רגיל כתלות בתהליכי ההפקה ובכיוונון המנוע.

צה"ל, והמפגעים הסביבתיים שהם תוצרו, מהווים כתם עיוור בשדה ראייתה של התנועה הסביבתית בארץ. למרות שהצבא הוא ללא ספק מאויבי הסביבה המושבעים, דמותו נעלמת לחלוטין מן השיח הסביבתי.

48% מהשטחים הציבוריים בישראל הם שטחים הסגורים על ידי הצבא (בסיסים) או שטחי אש, זאת מבלי לחשב את הקרקע האזרחית שהצבא רשאי לתפוס במקרה של מצב חירום (כפי שפורסם ב"הארץ" במאמר "כולנו נתיני הצבא" מאת דניאל אפרתי 20.4.2003). בסיסי צה"ל באזורים שונים יוצרים זיהומי מים וקרקע חמורים, פסולת רדיואקטיבית אינה מטופלת ואורניום מדולל הופך לתחמושת מסוכנת.

זהו פירוט סמלי, כמובן, אך המדובר בתופעה שלא נמצא לה מענה משפטי הולם. צה"ל כפוף באופן חלקי למדי, מגוחך כמעט, לחוקים ותקנות סביבתיים. לדברי המשרד לאיכות הסביבה, (אשר מפעיל את "המשטרה הירוקה" ומקבל מידע על מפגעים מפקחי רשות שמורות הטבע), הפרקליטות הצבאית היא זו שאמורה לתבוע את האחראים ליצירתם של זיהום ומפגעים. הפרקליטות הצבאית אמורה לתבוע מפקדי בסיסים או אלופי פיקוד שאחראים לנזק הסביבתי, בדרך כלל על סעיף בחוק הצבאי "התנהגות לא נאותה". רק במידה והפרקליטות הצבאית לא עושה את הצעדים המשפטיים הנחוצים, רשאי המשרד לאיכות הסביבה לנהל תביעות נגד האחראים. רוב המידע על התביעות המתנהלות מול הצבא נותר חסוי לציבור מתוקף "שמירה על ביטחון המדינה", זאת למרות שמדובר על נושא שמשפיע על כלל אזרחי ישראל ולא רק על חיילי צה"ל.

פסטיבל האקטיביזם הנו כלי לביסוסה של קהילה לשינוי חברתי בישראל. קהילה שבה ארגונים חברתיים תורמים, נתמכים אחד על ידי השני ונרתמים למען מטרות משותפות. קהילה שפועלת ונאבקת למען זכויות האדם והאזרח.
בין הארגונים הלוקחים חלק בעבודה על הפסטיבל נמנים ארגונים הפועלים לשינוי השיטה הכלכלית הקיימת, התרבות ההירארכית המונהגת בחברתנו, תרבות הצריכה, זיהום הסביבה, אפליה, גזענות וכיבוש. הפסטיבל מציב אלטרנטיבה ברורה בהיותו אירוע לא מסחרי אשר מוקם באופן אקולוגי ושואף לייצר מרחב שוויוני רב תרבותי בו נוטלים חלק כלל המגזרים השונים בחברה הישראלית. הקמת הפסטיבל תעשה באופן ידידותי לסביבה תוך ניצול מקסימלי של המשאבים הקיימים.

פסטיבל האקטיביזם יתארח השנה בעיר לוד: מיקום הפסטיבל בא להדגיש את הצורך במציאת אלטרנטיבות וחשיבה מחדש של המרחב העירוני. מיקום הפסטיבל בלוד, בדגש על השכונה המעורבת רמת אשכול, יאפשר העלאתם לדיון מעמיק בקהיליית הפעילים, כמו גם לדיון ציבורי כללי, של כיוונים ודרכי פעולה אפשריים.
הדוגמא של רמת אשכול בפרט ולוד בכלל, מגלמת בתוכה אספקטים פוליטיים, חברתיים וסביבתיים גם יחד ונוגעת לכל ארגוני קהיליית האזרחים הפועלים לשינוי תודעתי מקיף. קיום הפסטיבל בלוד מעניק תחושת עשייה ומחויבות בקרב הפעילים ומערך תמיכה משמעותי וחיוני עבור פעילי העיר והשכונה.

תרבות הצריכה מציעה סולם ערכים שבו האדם נמדד על פי רכושו, ולא על פי מעשיו או רעיונותיו. הכסף הוא האידיאל, ובדרך אליו הכל מותר. יש לתרבות הזו שמות רבים כמו "אמריקניזציה", "עגל הזהב", חומרנות, תרבות הפרסומות או תרבות הרייטינג.
כבני אדם יש לנו צרכנים חומריים כמו מזון, מים, מחסה וביגוד. יש לנו גם צרכנים רוחניים כמו חום, שייכות, אהבה או מתן משמעות לחיים. תרבות הצריכה מנסה לשכנע אותנו שניתן למלא צרכים רוחניים במוצרים חומריים. היא יוצרת אצלנו ציפיות מוגזמות ותקווה לאושר אם רק נשיג את המוצר הבא. אבל את הדבר האמיתי אי אפשר לקנות בכסף, וככל שאנו מתאמצים יותר גדלה תחושת הריקנות והסתמיות.

השלטים מקיפים אותנו והופכים לחלק מהמרחב הציבורי שלנו. בכל פעם שאנו עוזבים את המרחב הפרטי של בתינו או מקום העבודה ויוצאים למרחב הציבורי זה שם.
אם אתם שואלים למה אנו מוטרדים מן ההשתלטות על המרחב הציבורי יש לכך מספר סיבות. הרי פרסומות קיימות בכל ערוץ תקשורת אפשרי (בטלוויזיה, בעיתונים) במה שונה הפרסום בשלט חוצות? ההבדל הוא ששלטי חוצות מצויים במרחב הציבורי, בצאתנו מן העבודה, בדרכנו לבילוי מרגיע, בשעת נהיגה או עמידה בפקקים, בזמן הליכה ברחוב וכל זמן אחר בו אנחנו לא במרחב הפרטי.
במקום זה אין בידינו את היכולת לזפזפ, לכבות, אין בידנו את היכולת לבחור ואת הכוח להחליט אם ברצוננו לצפות או לא. מכאן הסכנה הטמונה בשלטי חוצות שהופכים לחלק מן הנוף, חלק מן התודעה, חלק מן המרחב שלנו. חשוב לזכור כי ברגע שאנו יכולים לבחור אם לראות את הפרסומת, אנו מבצעים פעולה אקטיבית- אמנם מינימלית, אולם אך עדיין נתנו (במקרה טוב) דעתנו לכך שאנו צופים בפרסומת. שילוט חוצות שלל מאתנו את היכולת לבחור, מונעו מאיתנו את הבחירה המועטה, ופשוט מציב אותנו בפני עובדה. זה שם.

קמה בשנת 1999, מתוך אמונה שקיים כוח גדול לשינוי אצל הנוער וכי יש לטפח מנהיגות סביבתית בקרב בני הנוער כדי שיהפכו בעתיד לפעילי סביבה, ומתוך הכרה במחסור בתכניות נוער העוסקות בנושא איכות הסביבה בצורה מעמיקה ומקיפה. מטרת התכנית הנה העמקת הקשרים עם הנוער במטרה לעורר פעילות אקטיביסטית מצדו בנושאי חברה וסביבה.
מעורבותם של בני נוער וצעירים בפעילות זו הייתה ועודנה ערוץ החדרה משמעותי של כוחות רעננים למרחב הפעילות הסביבתי חברתי. מרכז הנוער של פעולה ירוקה בתל אביב ריכז פעילות של עשרות בני נוער ומיקד אותם סביב מאבקים כגון המאבק נגד חוצה ישראל והמאבק נגד הבניה בחופים. מרכזים אלו גם החדירו מושגים חדשים לשיח של צעירים כגון השפעת תרבות הצריכה על הסביבה ועל הגדלת פערים חברתיים וכן הקשר בין תהליכי הפרטה וצמיחת תאגידים ברמה הבינלאומית לבין ההתדרדרות הסביבתית חברתית כלכלית בישראל. פעולה ירוקה מבקשת להרחיב את מעורבות בני הנוער ואת השפעתם שתוארה עד כה גם מבחינה גיאוגרפית וגם לצרף לקהילה החברתית סביבתית קבוצות חדשות.