האקולוגיה של המוח - זכות הציבור לא לדעת
דיון מחודש במרחב הציבורי מול המרחב הפרטי
מאת: שרון קנטור
לעתים אני מוצאת עצמי מסתכלת סביב בחדרי, ומנסה להימלט מכל טקסט שנמצא בו - להפוך את העיתונים, לסובב את קרטון החלב – אך הטקסט, המידע והסחת הדעת נמצאים בכל מקום. הם פולשים לתוך המרחב הפרטי שלי, שלמעשה הפך להכלאה, מעין מרחב פרטי-ציבורי, כשלי עצמי יש רמת שליטה כזו או אחרת על מִפתח ה"חלון הציבורי" שבו. האינטרנט והטלוויזיה האינטראקטיבית, כדוגמאות למפתח רחב של חלון ציבורי, מאפשרות להיחשף, להזמין סחורה, להשתתף – באופן פסיבי או אקטיבי - בפעילות ציבורית. אך למעשה כל נוכחות של לוגו מסחרי במרחב הפרטי שלך – אפילו שמה של חברת החלב – מהווה פתיחה של "חלון ציבורי", צר ככל שיהיה. המרחב הציבורי גולש לתוך הפרטי, מתגלם בתוכו כמו חומר שומני, או כבד, בתוך חומר קל ממנו, כמו גושים במנורת לאבה.
"החופש שלך לבחור", כמאמר הפרסומת, הוא עיקרון החירות הצרכנית. הכלכלה החופשית מעניקה לנו את הזכות לא לצרוך כלל, או את הזכות להעדיף את צריכת מוצר X על פני מוצר Y – הכל רק שאלה של בחירה חופשית. לצורך הדיון, אניח שאכן חירויותיו של האדם בידיו והוא יכול אכן לבחור את אורח חייו: את העיתונים שיקרא או לא יקרא, את הטלוויזיה בה יצפה או לא יצפה, את המוצרים שיכניס לביתו וכו'. (גם אני יכולתי, ברמה התיאורטית, להשיג לעצמי פרה ולחלוב אותה בדירת החדר וחצי שלי, ובכך להימנע מהטקסט הפרסומי שעל קרטון החלב). במקביל, עומדים כל הצינורות הללו: הטלוויזיה, האינטרנט וכו' - לרשות המפרסמים את מרכולתם. כלומר, בניגוד לראשית ימיו של הכרך, בהם כדי לקיים את יחסי "קונה-מוכר" "צרכן-ספק", היה צורך במגע חושי ביניהם שיתקיים במרחב הציבורי, הלוא שהיום רבים הצינורות (אותם גושי לאבה) הנוכחים בתוך המרחב הפרטי של אדם: העיתון, הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט, הטלפון הנייד וכו'. על פתיחת השסתומים לצינורות הללו, הזורמים לתוך המרחב הפרטי, שולט האדם. חודרניים ככל שיהיו, עדיין הוא יכול לבחור אם להיחשף אליהם ולמרכולתם או לא. אם כך, זה ה"דיל" – אם את בוחרת לראות טלוויזיה, היי מוכנה לכך שיהיו בה גם מסרים פרסומיים, אם אתה רוצה לשתות חלב אבל לא רוצה שהבית שלך יריח כמו קקי של פרות – היה מוכן לכך שהשם והלוגו של חברת החלב יחקקו במוחך. ככה זה עובד.
אם כך, לגבי הצינורות הציבוריים שבתוך המרחב הפרטי הסכמנו: יש דיל, הוא אולי לא הוגן, אבל קשה מאוד להוכיח את זה. אך מה לגבי המרחב הציבורי? הלוא האדם אינו יכול להימנע מלהיחשף לאזורים במרחב הציבורי. הוא אינו יכול פשוט "לעולם לא לנסוע בכבישים בינעירוניים", או "להימנע מלעבור ליד מרכזים מסחריים". המרחב הציבורי הוא אותו "אזור" השייך לכולם, ונמצא בדרכו של האדם לעבודה או הביתה, או סתם בשעה שהוא חפץ לעבור בו. מכאן שכל פרסום המצוי באזור זה הוא פרסום בכפיה: החדרת מידע, טקסט, לתוך מוחו של אדם שלא על דעתו. אותה כפיה מודגשת דווקא לנוכח ערוצי הבחירה הרבים הקיימים לפרסום שצוינו קודם. ככל שמתרבות האפשרויות לפרסום שיצרך מתוך בחירה, כך הופך הפרסום הנוכח בכפיה לאלים יותר. כשחברה מסחרית מציבה שלט בתוך מגרש השייך לה, או שהחכירה את השלט מחברה אחרת, היא אמנם עושה זאת בתוך השטח הפרטי שלה, הנמצא במרחב ציבורי - שהרי אם לא היה ציבורי ונראה לעין-כל, לא היה טעם להציבו שם מלכתחילה - אולם, מרגע שנחשפתי לו, הוא מוצב למעשה במרחב הפרטי שלי, שלנו, המרחב הפרטי של מוחנו. השלט לא נמצא רק בחלל אותו הוא תופס פיזית, הוא נוכח בעוד חללים אינספור, חללים תרבותיים ונפשיים, שאיש לא שאל אם מותר להציב אותו בהם, ולא כל שכן שילם עליהם אגרה.
מפליאה העובדה שבעוד שמתפתחות שיטות רבות – או לפחות מודגש הצורך בהן - לעצירת ההרס של האדמה, לניקוי הפסולת של כדור הארץ, בעוד שאנשים נוקטים בדיאטות וחוקנים למיניהם לניקיון הגוף, ואפילו מאמינים ששיחות קבועות עם הפסיכולוג ינקו את הפסולת הנפשית שלהם – הלוא שאיש אינו טורח לשקוד על פיתוח "האקולוגיה של המוח": מציאת דרך לניקוי המידע המיותר, המזוהם המצטבר במוחנו, או לפחות מניעת צבירה נוספת שלו. על סוציולוגים ואנשי חינוך מסוכם כבר, אם איני טועה, שריבוי של מידע לא מסונן אינו תורם לרמת הריכוז (בעיות קשות של ריכוז נרשמות אצל נערים ונערות שנחשפו כבר מגיל צעיר למספר רב של ערוצי מידע). נראה לי שבעידן עודף המידע, זכותנו, ולמעשה חובתנו כלפי עצמנו וכלפי צאצאינו, לסנן את המידע המגיע אלינו, וחורט עצמו במוחנו ללא יכולת מחיקה. בהגזמה אומר שאם אחד מעקרונותיה הרברבניים של הדמוקרטיה הוא "זכות הציבור לדעת", הלוא שכיום על הציבור לעמוד, וביתר חומרה, על הזכות לא לדעת.
ברור לי שלא ניתן למגר מכל שטח ציבורי את הטקסט הנמצא בו. העיר עצמה מושתתת על חילופי המידע האלו (דרישה להעלימם תואמת דווקא את תופעת מותו של הרחוב וכיכר העיר והמעבר לקניונים – אזורי הסחר המקודש.). אך מה בדבר השטחים הבינעירוניים, השטחים הפתוחים, אליהם בורח אדם שחפץ להימלט מחיי העיר, לפרק זמן ארוך או קצר?
שטחים אלו מהווים כרגע את החלון ההפוך, המרחב הפרטי המצוי בתוך המרחב הציבורי. מדוע פרטי? משום שהוא מאפשר מחשבה פרטית, שאינה מוטית, מוסחת או נשלטת ברגע נתון זה ע"י דבר. בעידן עודף המידע, רגעים נטולי טקסט זר* שכאלו, הינם למעשה הרגעים הפרטיים היחידים של אדם, ולפיכך יש להגן עליהם ולמנוע פלישה וזיהום שלהם.
ה "אין" הוא הגזלה המשמעותית של העשורים האחרונים. דומה שה"אין" – המופיע לעתים גם כ"הדרך", או "הרווח" – הולך ומתמעט בכל המישורים הידועים לנו: זמן, מרחב, נפש... כיצד יכול "אין" להתמעט"? כיצד יכול להיות פחוֹת ממשהו שנושא מלכתחילה ערך שלילי?
רבות דובר ב"תרבות הזמן הפנוי" שבאורח פלאי אינה מותירה זמן פנוי לאיש. הטלפון נייד, שנועד לחסוך לנו זמן, ולאפשר לנו לנהל את ענינינו בשעה שאנחנו מצויים בדרך מנקודה א' ל- ב', מתגלה כאבן שואבת. כמו במשל סיני מרגיז, הדרך לעולם אינה מספיקה ל"סידורים" שיש לעשות בה. והלוא בעבר כלל לא היתה אפשרות לעשות סידורים במהלכה, ולמעשה גם לא היה צורך. ושוב, כמו במוסר-השכל של אותו משל סיני מרגיז, אטען שהדרך לעולם אינה מספיקה משום שהדרך נועדה להיות דרך, על הדרך להישאר לעד דרך, מעבר – "זמן מת" בין זמן חי אחד למישנהו. הדרך אינה יכולה להפוך למשהו בפני עצמו, היא אחד מפניו של ה"אין" הגוסס וההכרחי. במקביל, במרחב, הולכים ומתמעטים השטחים הפתוחים, בין אזור עירוני אחד לאחר, בתוך ערים, בין בנינים. אותו שדה שפעם הפריד בין ביתך לבין שכנך הוא כרגע עוד בית, של שכן אחר. כמובן שמותר ורצוי לבכות את היעלמותו של השדה מבחינה נוסטלגית ואקולוגית, אבל גזילתו של האין והצבתו של יש נוסף במקומו היא משמעותית הרבה יותר. ברווח, בדרך, באין, מצוי דבר-מה שקשה להגדירו - כזהו טיבו של האין החמקמק, קשה מאוד להגדיר אותו או את תכונותיו - אך נדמה לי שהוא מרכיב הכרחי בחיי הנפש של האדם.
הצבת שלטי פרסום בשטח בינעירוני פתוח, היא לפיכך: גזלת "אין" ברורה, פרסום בכפיה, כיבוש המחשבה הפרטית, השלכת פסולת במוחו של אדם. יש להגדיר שטחים אלו מחדש לא כ"שטחים ציבוריים" השייכים למועצה, עיריה או חברה, ויכולים, בתמורה לכסף, להפוך לנשאי-מידע, אלא כ"שטחים פרטיים שהם רכוש הציבור" או "מרחב ציבורי-פרטי", שאסור לשום אדם לזהמו.
אין ספק שגם ההיעדר של מה שכיניתי כאן "טקסט זר", כלומר, מה שהוא שדרת ברושים או שדה לצורך הענין, גם הוא טקסט כלשהו, בבחינת "אין" המתיחס ל"יש", ובכך הופך ליש בפני עצמו, אך זהו יש המאפשר קיומם של ישים אחרים ביתר נוחות וסובלנות, לעומת היש של "הטקסט הזר", המאפשר רק את קיומו שלו ושל הנגזרות הישירות ממנו – האסוציאטיביות, הפונטיות וכו'. לו היתה מטרתי הצגת דיון פילוסופי, יתכן שטיעון זה לא היה תקף. מכיון שבכוונתי להציע פעולה כלשהי, אניח שכל מה שהוא "טבעי" אינו נכלל בהגדרה של "טקסט זר".
|
