הנדסה גנטית בדיני איכות הסביבה / צבי לוינסון , עו"ד, טל צפריר, עו"ד, דינה פיינסוד זהר – מתמחה

הקדמה
מרבית הציבור הישראלי נחשף לראשונה להנדסה הגנטית כאשר פורסמו הידיעות על "שכפולה" של הכבשה "דולי". לזמן קצר התעורר דיון ציבורי אשר התמקד ברובו בשאלות אתיות העולות מהשימוש בהנדסה הגנטית. המחוקק הישראלי לא נותר אדיש ומיהר לחוקק חוק האוסר על "שכפול" בני אדם ועל ניסויים הכרוכים בהתערבות גנטית בבני אדם לתקופה של 5 שנים . על פי דברי ההסבר להצעת החוק, פסק הזמן הקבוע בחוק נועד לאפשר קיומו של דיון ציבורי בנושא ואת בירור המשמעויות של ההתפתחויות הרפואיות והשלכותיהן האתיות, המוסריות, המשפטיות והחברתיות.
ואכן, כאשר מתעורר דיון ציבורי בסוגיות של הנדסה גנטית, והשאלות האתיות הנלוות אל השימוש בטכנולוגיה זו, עוסק דיון זה בעיקר באפשרויות עתידיות כגון הדברתן של מחלות והזמנת תינוק לפי מידה. ואולם, לשימוש בהנדסה הגנטית השלכות מיידיות - כלכליות וסביבתיות. ההנדסה הגנטית כבר עמנו כאן והספיקה לחולל שינויים רבים בחיינו – בתרופות שמייצרים חיידקים מהונדסים, במזון שטעמו ואורך חייו שונו על ידי מרכיבים מהונדסים שבו ועוד.
במאמר זה, אם כן, אין בכוונתנו לעסוק בעתיד, כי אם בהווה. אנו נבקש להתוות את המסגרות המשפטיות הנוגעות למוצרים מהונדסים גנטית ולהעלות את הסוגיות העכשוויות המעסיקות מקבלי החלטות בעולם בנושא זה. אנו נתמקד בשימוש בהנדסה גנטית בחקלאות ובתעשיית המזון ובהשפעתו על איכות הסביבה ועל ההסדרים החקיקתיים. דגש מיוחד נשים על סימון מוצרים מהונדסים גנטית ועל אחריות לנזקים העלולים להיגרם כתוצאה משימוש בטכנולוגיה זו באיחוד האירופי, בארצות הברית, בהסכמים בינלאומיים ובישראל.

מהי הנדסה גנטית?
כבר בעבר התערבו מגדלים בזנים קיימים וניסו לכוון את צמיחתם באופן שיעלה את ערכם. השיטה המסורתית ליצירת זן חדש של צמח הינה ההכלאה או ההרכבה. בדרך זו מזווגים שני זנים, במטרה ליצור זן חדש, אשר ירכוש תכונות מסויימות מכל אחד מהזנים. בשיטה זו מידת השליטה על התכונות שתתקבלנה בפועל נמוכה יחסית, והמגדל נאלץ לעבוד בשיטת הניסוי והתהייה עד לקבלת זן בעל תכונות רצויות. התפתחויות טכנולוגיות מאפשרות כיום להעביר תכונות מסוימות, ידועות מראש, מאורגניזם אחד לאורגניזם שני באמצעות בידוד הקטעים המתאימים של ה- D.N.A. מהתא הראשון והחדרתם ל – D.N.A. של האורגניזם השני. כאשר האורגניזם השני יתרבה תעבור התכונה החדשה גם לצאצאיו. זו היא, בתמצית, ההנדסה הגנטית. האורגניזמים המהונדסים מבחינה גנטית נקראים אורגניזמים טרנסגניים , לאמור: אורגניזמים שהגנום (המטען הגנטי) שלהם שונה.

במדינות המערב מתנהל מזה מספר שנים מאבק בין חברות ביו-טכנולוגיה, אשר עוסקות בפיתוח מוצרי מזון וגידולים מהונדסים גנטית לבין ארגונים להגנת הסביבה, אשר חוששים מהשפעות שליליות של השימוש בהנדסה גנטית על הסביבה ובכלל זה על בריאות האדם. השימוש בהנדסה גנטית בבעלי חיים לא חרג עדיין מתחומי המעבדה ולכן, כך נראה, לא הגיעו גם הדי הויכוח ביחס אליו אל מחוץ לתחומי האקדמיה.

נציג להלן את הטענות המושמעות בדבר יתרונות ההנדסה הגנטית ובדבר חסרונותיה בכל הנוגע לשימושיה בחקלאות ובמזון ולהשלכותיהם על הסביבה.

יתרונות
  • הגנת שדות מפני מזיקים באמצעות החדרת גן אשר מייצר חומר רעיל למזיקים ואינו פוגע בצמח. כך מעניקים לצמח עמידות בפני המזיקים וחוסכים שימוש בחומרי הדברה כימיים אשר עלולים לפגוע בסביבה.
  • פיתוח מזון טוב ובריא יותר על ידי שיפור הרכבו התזונתי והוספתם של מרכיבים חיסוניים.
  • שיפור מראה המזון, אורך חיי המדף שלו וטעמו.
  • החוקרים מקווים לשפר את איכות המים באמצעות יצירת חיידקים המסוגלים לפרק מזהמים שבהם וכן למצוא דרכים לניצול יעיל של עץ ופסולת עץ כתחליפי דלק ולהפיכת פחם לדלק נוזלי או גזי, ששריפתם יעילה יותר מבחינה אנרגטית ומשחררת פחות מזהמים לסביבה.

    החסרונות
  • הצטברות של רעלנים או חומרים מזיקים בצמחים ובקרקע בה הם גדלים. מחקר שנערך באוניברסיטת קורנל גילה כי כמחצית מזחלי פרפר "ידידותיים" מסוג Monarch שניזונו מאבקה של תירס אליו הוחדר מדביר חרקים באמצעות הנדסה גנטית מתו תוך מספר ימים ' . הניסוי מלמד כי הרעל שמייצר הגן עשוי לפגוע גם בבע"ח ובצמחים "ידידותיים" ולא רק במזיקים כלפיהם כוון במקור. חשש נוסף הוא כי הרעל יוותר בקרקע ויפגע בגידולים שישתלו בה בעתיד.
  • "השבחה" של מינים מסויימים - צמחים או בעלי חיים - עשוייה לפגוע בשרשרת המזון ובתפוצתם של בעלי חיים. הענקת תכונות חדשות לצמחים או לבעלי חיים מקנה להם יכולת להתמודד עם אויביהם הטבעיים. "האויב" נותר ללא מזון וכך גם בעלי החיים הניזונים ממנו ושרשרת המזון משתנה. כמו כן הזן העמיד מתרבה ללא בקרה ומשמיד את הצמחיה ובעלי החיים עליהם הוא ניזון בעצמו. (יש לציין, כי הסיכונים המוזכרים לעיל עשויים להיגרם גם משימוש בחומרי הדברה כימיים).
  • מעבר לא מבוקר של גנים בין מינים שונים של צמחים. לדוגמא: מעבר של גן המקנה עמידות בפני מזיקים מגידול חקלאי רצוי לעשב רע עלול ליצור מין חדש של עשבים רעים, עמיד בפני מזיקים, אשר יפגע בחקלאות .
  • חשש נוסף הוא מפני הלא נודע. ישנם מדענים הסוברים, כי לא ניתן לצפות מראש האם לגן המוחדר תהיינה השפעות נוספות, מלבד אלה הרצויות, ולכן גם לא ניתן לשלול בבדיקות מעבדה את כל הסיכונים. סיכונים אלה יכולים להתגלות רק בדיעבד, לאחר פגיעה אשר עלולה להתברר כקשה.

    לאור הסיכונים הללו קיים צורך להחליט האם להתיר את השימוש בהנדסה גנטית ואם כן, האם וכיצד להבטיח פיקוח ובקרה מתאימים על מוצרים מהונדסים ועל העוסקים בפיתוחם ובהפצתם. שתי גישות שונות מתחרות זו בזו בעת עיצובו של ההסדר החקיקתי שיקבע את אמצעי הפיקוח והבקרה ואת הצורך בהם. הגישה הראשונה מונחית על-ידי "עקרון הזהירות" – " Precautionary Principle". עקרון זה קובע, כי כאשר אין ודאות שהוסרו כל החששות האפשריים לבריאות האדם או לסביבה, יש לנקוט אמצעי זהירות ובכללם אף הימנעות מפעולה, אפילו אם אין הוכחה מדעית מוצקה לסכנה. זוהי הנכונות להימנע מפעולה מועילה במקרים בהם אין באפשרותם של אמצעי פיקוח ובקרה לתת מענה לסיכונים אפשריים שבה. העיקרון קובע, כי על מציע הפעולה מוטל נטל ההוכחה לבטיחותה ועליו ליישמו בצורה גלויה ודמוקרטית, תוך שיתוף קבוצות שלפעולה המוצעת השפעה פוטנציאלית עליהן .
    תומכי הגישה השנייה סבורים כי להגבלות השפעות שליליות על ההתקדמות האנושית ועל התרומה לאושר ולעושר האנושיים. לדעתם, אם קיים סיכוי כי הטכנולוגיה אינה מסוכנת ואם מטרתה הינה לתרום לבריאותו של האדם (דוג': הפסקת השימוש באמצעי הדברה כימיים, חיסון נגד מחלות באמצעות מזון) הרי שלמעשה, ההגבלות רק מסכנות את בריאות האדם ואינן מהוות אמצעי זהירות. בנוסף, להגבלות השלכות כלכליות חמורות. הן מייקרות את הפיתוח והשיווק, מאיטות את קצב הפיתוח ומהוות תמריץ שלילי למחקר .

    מדינות שונות הגיעו להסדרים שונים בעניינים אלה. להלן ננתח את ההסדרים הכלליים בארצות הברית, באיחוד האירופי, בפרוטוקול ה"ביו-בטיחות" לאמנה הבינלאומית בדבר שימור המגוון הביולוגי ובישראל, תוך שימת דגש על נושא סימון מוצרים מהונדסים גנטית ועל נושא האחריות לנזקים.

    ההסדרים הנוהגים בעולם
    א. כללי
    האיחוד האירופי
    הבסיס לדברי החקיקה באיחוד האירופי הינו הוראות הדירקטיבה בדבר "שחרור מכוון" של האיחוד האירופי – (Deliberate Release Directives, 90/220/EEC) . ההוראות עוסקות בשחרור מכוון של GMO (אורגניזם מהונדס גנטית - Genetic Modified Organism) לסביבה ובהכנסתם לשוק של מוצרים המכילים GMO או המיוצרים מהם .
    ההוראות קובעות נוהל לעניין קבלת אישור להכנסת מוצר המכיל GMO לשוק במדינות האיחוד האירופי, בין אם לצריכה ובין אם לצורך ניסוי. כל מדינה עגנה את הנוהל בחקיקה פנימית. משקבלה מדינה חברה בקשה להכנסת מוצר מהונדס גנטית לשוק שלה, עליה לדווח על כך לנציבות האיחוד האירופי. הנציבות מעבירה את המידע לכל המדינות החברות והן יכולות למסור את תגובתן למדינה לה הוגשה הבקשה. מוצר שאושר על פי הנוהל באמצעות אחת מהמדינות, מותר לשיווק בכל מדינות האיחוד האירופי ללא צורך באישור נוסף. מדינה החברה באיחוד יכולה לאסור על שיווק מוצר מאושר רק כאשר מדובר בהגבלה זמנית הנובעת מחשש שהמוצר מהווה סכנה לבריאות או לסביבה, עליה לדווח על החלטתה זו לנציבות ולנמקה. הנציבות תמנה ועדת מדענים שתקבע האם קיים צידוק מדעי לחשש. אם התשובה תהיה שלילית, תיאלץ המדינה להסיר את האיסור על שיווק המוצר. ההוראות נכנסו לתוקף בסוף שנת 1991 ומאז תוקנו מספר פעמים ונוספו להן תקנות ודירקטיבות . מספר מדינות - צרפת, איטליה, יון, דנמרק ולוקסמבורג – טוענות, כי ההוראות הקיימות אינן עונות על חששות הצרכנים בתחום הסימון והאחריות. בעתיד הקרוב אמורה הנציבות להגיש הצעה למשטר סימון חדש וההערכה היא כי משטר שכזה ייכנס לתוקף בשנת 2002. צרפת ויוון דורשות כי ההסדר החדש יכלול גם הוראה בדבר אחריות חברות ביו-טכנולוגיות לכל נזק שייגרם ממוצריהן .

    פרוטוקול ה"ביו-בטיחות "
    זהו פרוטוקול ליישום האמנה הבינלאומית בדבר שימור המגוון הביולוגי (The Convention on Biological Diversity ) , אשר עוסק ביצוא של מוצרים המכילים אורגניזמים שעברו השבחה גנטית (למעט תרופות). ארצות הברית אינה צד לאמנה, הואיל והסנאט לא אשרר אותה. עובדה זו עלולה היתה לפגוע בחשיבות הפרוטוקול, הואיל וארה"ב נחשבת לאחת היצואניות הגדולות של מוצרים מהונדסים גנטית. נציין עם זאת, כי ארה"ב השקיפה על הדיונים שקדמו לקבלתו, ולמעשה היתה שותפה פעילה מהצד לניסוחו וכך תרמה לייצוג האינטרסים שלה. לארצות הברית היה חשוב שהפרוטוקול לא יפגע בתוקפם של הסכמים בינלאומיים אחרים המבטיחים מסחר חופשי כגון הסכמי GATT. האיחוד האירופי לעומתה דרש הסכם שכוחו אינו מוגבל. הנוסח הסופי עמום: בהקדמה לפרוטוקול נקבע כי הוא אינו משנה ואינו פוגע בהסכמים בינ"ל אחרים, ואולם בהמשך נקבע כי האמור לעיל אינו מכפיף את הפרוטוקול להסכמים בינ"ל. הוראה דומה מצויה גם בסעיף 2 לפרוטוקול. בצד זאת, סעיף המטרה בפרוטוקול מאמץ את עקרון הזהירות, המצדד, כאמור לעיל, בהגבלת מסחר כאשר אין מספיק ידע מדעי וקיים חשש כלשהו לסיכון .
    במה חשיבות הדברים? הסכם GATT אוסר על הגבלת מסחר אשר אינה עומדת במבחן המידתיות ואינה מוצדקת מבחינה מדעית. הדבר נכון גם לאיסור על מסחר במוצרים מהונדסים גנטית. הגוף המסורב יכול לפנות לפאנל ליישוב סכסוכים של הWTO (ארגון הסחר העולמי, World Trade Organization ) והוא יכריע בנושא ויקבע את רמת ההגנה הנדרשת על סמך מחקרים וחוות דעת . בעבר, לדוגמה, כבר פסק ארגון הסחר העולמי כי חרם שהטיל האיחוד האירופי על מוצרי בשר שמקורם בארצות הברית ובקנדה שבגידולם נעשה שימוש בהורמוני גדילה, לא היה מוצדק מבחינה מדעית. נפסק כי למדינות קיימת אפשרות חוקית לקבוע סטנדרט מחמיר מזה הקבוע בהסכמים בינלאומיים אך בעשותן כן עליהן להתבסס על הערכת סיכונים . הוראה דומה מצויה בהסכמים אחרים (לדוג': SPS Agreement ) והיא מיועדת למנוע העדפה של סחורה מקומית במסווה של שמירה על בטיחות המזון.
    למעלה מ – 60 נציגי מדינות חתמו על הפרוטוקול עם פתיחתו לחתימה בניירובי בחודש מאי, שנת 2000. לאחר שחמישים מדינות תאשררנה אותו, ייכנס הפרוטוקול לתוקף .

    ארצות הברית
    בארצות הברית אין חקיקה מיוחדת למוצרים מהונדסים גנטית וזאת בהתאם להחלטה משנת 1986 של גוף המייעץ לבית המחוקקים האמריקאי, לפיה הדרך בה מיוצרים מוצרים מהונדסים גנטית אינה מעלה ואינה מורידה ויש לבחון רק את התוצאה הסופית ולשם כך ניתן להסתפק באמצעי הפיקוח הקיימים וברשויות הקיימות . על כן, המצב החוקי בארצות הברית בנוגע למוצרי ביוטכנולוגיה מתבסס על מסכת דברי חקיקה שקדמו לטכנולוגיה זו. מצב זה הינו מסובך ונתאר אותו בכלליות :
    1. על פי ה- Federal Food, Drug, and Cosmetic Act יש ל – FDA (מינהל המזון והתרופות) סמכות בכל הנוגע למזון, למוצרי מזון ולתוספי מזון. באחריותו להבטיח שלמוצרים אין תכונות מזיקות והם מסומנים כראוי . הנחת היסוד של ה – FDA הינה כי מזון טרנסגני אינו שונה ממזון המיוצר בדרך המסורתית רק בשל דרך הייצור השונה . על כן אישור ה – FDA נדרש רק כאשר המזון הטרנסגני שונה בהרכבו התזונתי מהמזון המיוצר בדרך המסורתית . מסיבה זו אין חובה, לדוגמה, לבדוק תגובות אלרגיות למזון מהונדס גנטית, על אף שיש הטוענים, כי החדרה של אורגניזמים חדש למזון עלולה לעורר תגובה כזו . את בדיקת ההתאמה בין המזון המהונדס גנטית לבין המזון שיוצר בדרך המסורתית עורכת החברה המייצרת על פי הנחיות של ה – FDA. כאשר יש התאמה אין חובה לערוך בדיקות נוספות ולכן יתר הבדיקות הן וולנטריות ונערכות על ידי היצרנים ללא פיקוח ממשלתי .
    2. למשרד החקלאות של ארצות הברית (United States Department of Agriculture – להלן: U.S.D.A.) יש סמכות בנוגע לצמחים בעלי פוטנציאל להזיק לסביבה הטבעית. שני חוקים מעניקים לו את סמכותו זו והם: The Federal Plant Pest Act וה– Plant Quarantine Act. כפי שציינו קיימים צמחים מהונדסים גנטית, אשר מייצרים רעלן הפוגע במזיקים. כמו כן קיימים צמחים, אשר קיים חשש, כי יפגעו בסביבתם ובינהם צמחים אשר אינם "מאוקלמים" בארצות הברית. צמחים אלה כפופים לפיקוח מחלקת החקלאות אשר קובעת אלו חברות רשאיות לנהל שדות ניסוי ומפקחת על ביצוע המבחנים והמסקנות העולות מהם.
    ה – U.S.D.A. פועל באמצעות A.P.H.I.S. – (Animal Plant and Health Inspection Service) אשר קובע את הכללים לפיקוח . כך נקבע, כי הצמחים המוסדרים באמצעותו הינם צמחים אשר נוצרו או שונו בהנדסה גנטית, כאשר האורגניזם התורם (את הגן) או המעביר (את הגן) שייך לרשימה של צמחים מזיקים, או כל צמח שנקבע כמזיק או שיש סיבה להאמין שהוא מזיק.
    שלא כמו במוצרי מזון, כאן מיוחסת חשיבות הן לעובדה שהצמח יוצר בהנדסה גנטית והן למקור הגן, הואיל ובדרך זו הוא עלול לקבל תכונות של צמח מזיק .
    החל משנת 1990 הופחת בהדרגה הפיקוח על הצמחים וכיום לא תמיד יידרש תהליך אישור לשחרור צמח מהונדס גנטית לסביבה. כאשר הצמח עומד במספר קריטריונים שקבע A.P.H.I.S. די יהיה בהודעה בלבד, מספר ימים לפני השחרור, לאחריה יבחן A.P.H.I.S. אם אכן די בהודעה ויידע את המודיע תוך 30 ימים אם עליו לבקש אישור. קיימים צמחים אשר פטורים גם מחובת ההודעה ובינהם: תירס, כותנה, תפוח אדמה, סויה, טבק ועגבניות. על צמחים אלה אין כל מעקב ופיקוח לאחר שחרורם לסביבה . מדובר בצמחים ש A.P.H.I.S. שוכנע כי אינם יוצרים כל סיכון ועומדים בכל הקריטריונים שקבע לשם הסרה מלאה של הפיקוח.
    3. הסוכנות להגנת הסביבהEnvironmental Protection Agency (E.P.A.)- - מוסמכת על פי ה - Federal Insecticide, Fungicide, and Rodenticide Act (F.I.F.R.A.) להתקין תקנות בכל הנוגע למוצרים להדברת מזיקים. הסוכנות פירשה את המונח "מדביר מזיקים" ככולל גם חומרים שמייצר הצמח עצמו המאפשרים לו לעמוד בפני מזיקים ומחלות וכן את החומר הגנטי בו משתמשים ליצירתם. לפני מכירתו של חומר מדביר מזיקים יש לרושמו בסוכנות ולשם כך יש להוכיח ששימוש נכון בו אינו יוצר סיכון בלתי סביר לבריאות הציבור או לסביבה .
    מכיוון שלא כל הצמחים ייחשבו מזיקים, או נוצרו מגן של צמח מזיק, יכולים להיות צמחים אשר לא ייפלו לתחום סמכותה של אף אחת מהרשויות ועל כן יוותרו ללא פיקוח. ההנחה היא שצמחים אלה לא יוצרים סיכון גדול יותר מזן חדש שנוצר בהרכבה או בהכלאה, שהרי בשתי השיטות נעשית אותה הפעולה והיא העברת גן מאורגניזם אחד לשני.

    ב. סימון
    האיחוד האירופי
    אנשים רבים באירופה חוששים מאכילת מזון מהונדס גנטית, זאת על אף הליך האישור הקפדני הנהוג שם. ניתן להצביע על מספר מקורות לחשש זה:
    1. רבים חוששים מהשפעות ארוכות טווח ובלתי צפויות ולכן אין הם סומכים על הבדיקות הנערכות, אשר בודקות בעיקר השפעות מיידיות וישירות ובשל כך מעדיפים להמנע מאכילתו .
    2. בארה"ב ,המספקת לאירופה את מרבית המזון המהונדס, נערכות הבדיקות ע"י היצרנים ולא ע"י גוף אובייקטיבי .
    3. מחסור במידע זמין בנוגע לחסרונותיה של ההנדסה הגנטית וליתרונותיה . על רקע זה פעולותיהם האינטנסיביות והמתוקשרות של ארגוני הסביבה נוטעות פחד ורתיעה בקרב האנשים, אשר לא בהכרח מבוססים על שקילה רציונלית של היתרונות והחסרונות, אלה כנגד אלה. 4. התרבות האירופאית נוטה לגלות חשדנות כלפי טכנולוגיות חדשות במזון ומעדיפה את תהליכי הייצור המסורתיים .
    בעבר הימנעות ממזון מהונדס לא היתה פשוטה כלל וכלל. מרבית הסויה והתירס מיובאים לאירופה מארצות הברית, אשר בה לא נוהגים להפריד בין יבול מהונדס לבין יבול רגיל.
    חברות הביוטכנולוגיה וכן החקלאים המגדלים צמחים מהונדסים מעדיפים, בשלב זה, לא להפריד בין מזון מהונדס לבין מזון "רגיל", על מנת שלא לפגוע במכירות וברווח הכלכלי. כאשר אין הפרדה, הצרכן נאלץ לרכוש מוצרים מבלי לדעת את מקורם ועל כן אין באפשרותו לבחור שלא לרכוש מוצרים מהונדסים גנטית.
    קבוצות לחץ רבות שקמו הצליחו להביא לשינוי בתחום זה וכיום מוטלת באיחוד האירופי חובת סימון של מזון ומוצרי מזון מהונדסים, על חקלאים, על יצואנים ועל משווקים.
    בהוראות האיחוד האירופי בדבר "שחרור מכוון" נקבע כי יש להבטיח שכל מוצר אשר מכיל GMO ישווק כשאריזתו וכשסימונו תואמים את האישור שניתן להפצתו. לשם יישומן של ההוראות הותקנו התקנות הבאות:
    1. Commission Regulation (EC) 1813/97 ו – Council Regulation (EC) 1139/98 אשר מטילות חובת סימון של סויה, תירס ותוצריהם, כאשר לפחות 1% מהמטען הגנטי בהם, או מתכולת החלבונים בהם עברו הנדוס גנטי. כאשר המזון מרכיב חומרים נוספים פרט לרכיב המהונדס יצויין כי הוא מיוצר מסויה (או תירס) שעברה הנדוס גנטי. התקנות נכנסו לתוקפן בחודש נובמבר 1997 ובחודש ספטמבר 1998 בהתאמה.
    2. Comission Regulation (EC) 50/2000 – קובעת חובת סימון ביחס לתוספים וחומרי טעם אשר יוצרו בהנדסה גנטית ומשמשים למזון. התקנה נכנסה לתוקף בחודש אפריל, שנת 2000.
    3. Regulation (EC) No 258/97 of the European Parliament and of the Council concerning novel food and novel food ingredients – התקנה עוסקת בכל שאר סוגי המזון המהונדס, שלא כוסו על ידי התקנות הנ"ל, וקובעת את אופן סימונו וכן מטילה חובה לבצע הערכת סיכונים לפני שיווקו. תקנה זו נכנסה לתוקף בחודש מאי 1997.
    התקנות הקיימות לא מתייחסות לסימון זרעים ובקרוב צפויה להיות מוגשת טיוטת הוראה בנושא. נראה כי הצורך התעורר לאחר שלאחרונה נתגלה כי במספר ארצות באירופה נעשה שימוש לא מודע בזרעים מהונדסים גנטית אשר יובאו מקנדה. חלק מן המדינות, ובינהן אנגליה אשר אסרה על השימוש המסחרי בזרעים מהונדסים, החליטו על השמדת היבול ועל פיצוי החקלאים. ממשלת שוויץ הגיבה במהירות וקבעה כי ניתן יהיה לשווק ללא סימון רק זרעים אשר פחות מ – 0.5% מהמטען הגנטי שלהם מהונדס. כל יתר הזרעים יסומנו כמכילים GMO .

    פרוטוקול ה"ביו-בטיחות"
    הפרוטוקול מבחין בין האורגניזמים השונים על פי ייעודם ובהתאם לו חלות הוראות סימון מתאימות:
    1. אורגניזם חי שעבר הנדוס גנטי ומיועד לשימוש ישיר כמזון או לייצורו יסומן כ"עשוי להכיל GMO" ("May contain living modified organisms")
    2. GMO חי המיועד לשימוש מבוקר, במתקן סגור ובדרך המגבילה את חשיפתו והשפעתו על הסביבה החיצונית יסומן כ"אורגניזם חי ומהונדס גנטית" (Living modified organisms).
    3. GMO חי המיועד לשחרור לסביבה או כל GMO אחר שהפרוטוקול חל עליו – יסומן כ"אורגניזם חי ומהונדס גנטית"(Living modified organisms).
    כפי שניתן לראות דווקא סימון המזון אינו מצטיין בבהירות ומסתפק במילים "עשוי להכיל". מקובל להבחין בין שלוש דרכי סימון אפשריות: "מכיל", "עשוי להכיל", "לא מכיל". לטענת ארגוני סביבה סימון מסוג "עשוי להכיל" אינו מועיל, הואיל והוא לא מוסיף לקונים ידיעה כלשהי שכן כיום, גם כאשר אין סימון כלל, הקונה יכול להניח במידה רבה של סבירות, כי המזון עשוי להחיל GMO.

    ארצות הברית
    ה – FDA סבור כי אין להטיל חובה לסמן מזון מהונדס גנטית. הטעמים למדיניות זו הינם:
    1. הנחה כי מידע על דרך ייצורו של המזון אינו מידע מהותי, גם לא כשמדובר בהנדסה גנטית שהיא פיתוח של שיטות רבייה ישנות.
    2. השם הרגיל מתאים גם למוצר החדש (עגבנייה מהונדסת ממשיכה להקרא עגבניה) ועל כן אין בכך משום הטעייה.
    3. אין די ברצון הצרכן לדעת על מנת להטיל חובת סימון.
    ואולם, גם אם מקבלים את ההנחה כי אין די ברצון הצרכן לדעת על מנת לחייב סימון, נראה כי תאונת הטריפטופן (Tryptophan) שהתרחשה בשנת 1988 יכולה ללמד על חשיבותו של סימון מזון מהונדס. טריפטופן הינו חומצת אמינו אשר נחוצה לגוף ונמצאת במזונות שונים. כמו כן נעשה בו שימוש כתרופה להקלת נדודי שינה, כאבי טרום וסת, דיכאון ויעפת (ג'ט לג).
    חברה יפנית החלה לייצר בשנת 1988 טריפטופן באמצעות הנדסה גנטית. הואיל והניחו כי הטריפטופן המהונדס זהה לזה שיוצר בדרכים קונבנציונליות ואושר בעבר, לא נדרשה החברה לבצע בדיקת בטיחות מיוחדת. במשך מספר חודשים לאחר תחילת שיווקו המסחרי של המוצר, מתו 37 אנשים ו – 1500 נותרו בעלי מום. נדרשו חודשים רבים כדי לגלות שההרעלה נבעה מרעלן שמקורו בטריפטופן המהונדס. חשוב לציין כי לא הוכח שהרעילות נגרמה בשל השימוש בטכניקה של הנדסה גנטית בייצורו של הטריפטופן המלאכותי וייתכן כי נבעה מתקלה אחרת שנתגלתה בייצור. יחד עם זאת, הרעל נכח רק בטריפטופן מהונדס גנטית .
    הואיל והמוצרים המכילים את הטריפטופן המהונדס לא סומנו, קשה היה לאתר את גורם ההרעלה ולאבחן מוצרים אלה ממוצרים אחרים המכילים טריפטופן.
    גם אם אין ללמוד ממקרה זה על קיומן של סכנות הנובעות מעצם השימוש בטכנולוגיה של הנדסה גנטית, המקרה מוכיח כי סימון מוצרים מהונדסים, (ורצוי סימון המרכיב המהונדס במזון), יקלו בעתיד על מעקב אחר השפעותיו של המזון המהונדס.
    יש הסבורים שאין להסדיר את הסימון באמצעות התערבות שלטונית וכי יש להניח לכוחות השוק לעשות את מלאכתם ומביאים כדוגמא את סימון המזון הכשר והפיקוח הקפדני על תהליכי ייצורו בארצות הברית אשר אינו מעוגן בחוק .

    האם הוראות האיחוד האירופי מתיישבות עם האמור בהסכמים הבינלאומיים?
    קל להבחין, כי בכל הנוגע לסימון מזון מהונדס גנטית, הוראות האיחוד האירופי מחמירות מאלה הקבועות בפרוטוקול הביו-בטיחות, באשר הן דורשות אמירה מפורשת כי המוצר מכיל אורגניזם מהונדס גנטית, במקום הקביעה המעומעמת של "עשוי להכיל".
    כפי שהזכרנו בתחילת המאמר, הסכמים בינלאומיים אוסרים על המדינות להטיל מגבלות מסוימות על השיווק החופשי של סחורות ועל כן ייתכן כי ניתן לראות בהוראה הדורשת סימון, אשר יכולה כמובן לפגוע במכירות, משום הגבלה אסורה.
    נבחן להלן שני הסכמים:
    1) The Agreement on Technical Barries to Trade (TBT Agreement).
    2) The Agreement on the Application of Sanitary and Phytosanitary Measures (SPS Agreement).
    חובת סימון מזון מהונדס גנטית נופלת לתחום תחולתם של שני ההסכמים באשר היא מיועדת הן לשמירה על בריאות האדם, החי והצומח, והן להבטחת אינטרסים אחרים כמו איכות הסביבה, זכות הציבור לדעת, טעמים דתיים ומוסריים . בכל אחד מן ההסכמים קיימת הוראה כי הוא אינו חל מקום בו חל ההסכם השני . כפי שנראה להלן, הסכם SPS מחמיר יותר ועל כן ישנה חשיבות מעשית להחלטה איזה הסכם חל במקרה של חובת סימון מזון מהונדס גנטית.
    • The Agreement on Technical Barries to Trade (TBT Agreement) - מטרתו להבטיח שחברות ארגון הסחר העולמי לא ישתמשו בתקנות פנימיות, תקנים והליכי רישוי (ובכללם גם סימון) על מנת ליצור מכשולים לא נחוצים למסחר. החשש הוא כי מדינות תקבענה סטנדרטים אשר יעניקו עדיפות לתוצרת מקומית ויפגעו בתחרות ולכן ההסכם מעודד מדינות להשתמש בתקנים בינלאומיים. על מנת לבדוק אם חובת הסימון מתיישבת עם ההסכם יש לשאול: האם חובת סימון מוצר מהונדס גנטית מהווה הגבלה מפלה או לא נחוצה על המסחר?
    הפלייה קיימת, כידוע, כאשר נותנים לשווים יחס שונה. על כן יש לקבוע האם מזון מהונדס גנטית שונה ממזון שיוצר בדרך מסורתית. כפי שראינו מסקירת ההסדרים השונים, זהו עיקר הוויכוח בין מדינות אירופה לבין ארצות הברית. בארצות הברית הוחלט כי דרך הייצור השונה אינה הופכת את המוצר הסופי לשונה, כל עוד ערכו התזונתי, לדוגמא, נותר זהה. באיחוד האירופי סבורים כי דרך הייצור, אשר בה מוסיפים למזון או לזרע אורגניזם, הופכת את המוצר שהתקבל לשונה ומצריכה התייחסות מיוחדת. מסקרים עולה כי גם הציבור הרחב נוטה לראות במזון מהונדס גנטית, מזון שונה . בארגון הסחר העולמי טרם נזקקו לדון בשאלה ואפילו על השאלה, האם סימון מוצר כידידותי לסביבה תוך התייחסות גם לתהליך ייצורו מהווה עבירה על ההסכם, טרם נתקבלה תשובה .

    פרוטוקול הביו-בטיחות קובע אף הוא חובת סימון, אך כפי שהוזכר , לא ברור האם הפרוטוקול גובר על הוראות בהסכמים בינלאומיים אחרים, ולכן ספק אם עצם קיומו של הפרוטוקול מכריע בשאלה.
    האם ההגבלה נחוצה? שאלה זו תלויה במידה רבה בהכרעה בשאלה הראשונה, שכן אם מגיעים למסקנה כי מדובר במזון שונה ולו רק משום שכך הציבור סבור, הרי שההגבלה נחוצה ומשרתת את הציבור הרחב. אם המסקנה היא כי המזון אינו שונה, סביר להניח שיסיקו גם כי הסימון אינו נחוץ .
    גם כאן מתעוררת שאלה בעקבות קבלתו של פרוטוקול הביו-בטיחות. הסכם ה – TBT מעודד הצמדות לתקנים בינ"ל. הפרוטוקול קובע חובת סימון נוקשה פחות מזו שבהוראות האיחוד האירופי. ארגון הסחר העולמי יכול לסבור כי הדבר מעיד על כך שהוראות האיחוד האירופי מחמירות שלא לצורך ולפסול אותן.
  • The Agreement on the Application of Sanitary and Phytosanitary Measures (SPS Agreement) – ההסכם עוסק באמצעים סניטריים ופיטוסניטריים הנחוצים לשם הגנה על בריאות האדם, החי והצומח. ההסכם מתיר למדינות החברות לקבוע לעצמן את הסטנדרטים ובלבד שהם מבוססים מדעית ונערכה הערכת סיכונים ומטרתם שמירה על הבריאות . משמעות הדבר הינה כי בהסכם לא אומץ עקרון הזהירות. ההסכם מחיל את דרישת המידתיות על פיה אם קיימות מספר דרכים להבטחת הבריאות, יש לבחור בדרך הכי פחות מגבילה מבחינת המסחר החופשי . עוד נקבע כי כאשר במדינה המייצאת נהוגים סטנדרטים שונים, והיא מוכיחה שאמצעים אלה מבטיחים את רמת הבטיחות הנדרשת אצל המדינה המייבאת, על המדינה המייבאת לקבל אותם.
    כאשר הראיות המדעיות אינן מספקות, מדינה חברה יכולה לאמץ אמצעים על סמך המידע החלקי, אך עליה לפעול ולחפש את המידע החסר תוך תקופת זמן סבירה.
    האם ההגבלה מבוססת על הערכת סיכונים מדעית ? כפי שציינו, הדעה המדעית הרווחת היא, כי טרם הוכח קיומו של סיכון ייחודי למזון מהונדס גנטית ועל כן ספק אם ההגבלה תוכל לעמוד בדרישות ההסכם, הגם שאין בינה לבין מטרת ההסכם סתירה הכרחית. אם מכירים בכך שמזון מהונדס גנטית שונה ממזון שיוצר בדרך רגילה, הרי שהפליה תתקיים רק אם יחולו הוראות שונות על מזון מהונדס גנטית ממדינות שונות . כאשר חובת הסימון חלה ללא קשר לארץ המוצא, הרי שאין הפלייה והערך המוגן, תחרות חופשית, אינו נפגע. גם כאן מתעוררים הקשיים הנוגעים לפרוטוקול הבטיחות, אשר הוזכרו לעיל בנוגע להסכם TBT.

    ג. אחריות
    בשל החשש מנזקים בלתי צפויים כתוצאה מהשימוש במוצרים מושבחים גנטית, החלו דיונים סביב השאלה מי יישא באחריות לנזקים אלה, אם הם יתרחשו?
    הציבור הרחב מעוניין, באופן טבעי, להטיל את האחריות על גורם כלשהו על מנת להבטיח פיצוי במקרה של נזק. גורם זה יכול להיות החקלאי המגדל, מתכנן המוצר, המשווק, בעל הפטנט, הרשות המפקחת וכדומה. הציבור יעדיף, כמובן, גוף בעל יכולת כלכלית, כגון חברות הביוטכנולוגיה, אשר מפתחות את הטכנולוגיה. הגם שלכל אחד מגורמים אלה אינטרסים שונים, ויכולת מניעה שונה, נכנה באופן כללי את כל הגורמים הללו בשם אחראים פוטנציאליים.
    האחראים הפוטנציאליים מתנגדים להטלת האחריות וטוענים כי אחריות מסוג זה, בגין נזקים בלתי צפויים, לא מוטלת על אף מזיק אחר וכי ביטוח בגין נזקים בלתי צפויים עשוי להיות יקר מאוד ולפגוע בכדאיות הייצור וביעילות פיזור הנזק .
    ואכן במסגרת החקיקה הקיימת במדינות שונות, לדוג' עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין בישראל ובאנגליה וחוקים ספציפיים אחרים כמו הדירקטיבה העוסקת באחריות למוצרים פגומים באיחוד האירופי , אין חובת פיצוי בגין נזק שלא ניתן היה לצפות אותו מראש .
    על כן, אם מחליטים כי יש להטיל את הסיכון שבשימוש בהנדסה גנטית גם על גורמים נוספים מלבד הצרכנים, יש צורך בחקיקה חדשה אשר תיוחד לנושא.

    האיחוד האירופי
    הוראות האיחוד האירופי אינן כוללות הוראה בדבר אחריות לנזקים הנגרמים כתוצאה משימוש בהנדסה גנטית. הדירקטיבה בדבר אחריות למוצרים פגומים מקנה למזיק הגנה כאשר הידע המדעי והטכנולוגי בזמן שבו הוכנס המוצר לשוק לא אפשר את גילוי הפגם שגרם לנזק . יחד עם זאת, הדירקטיבה מתירה למדינות האיחוד האירופי להחמיר עם היצרנים בחקיקה הלאומית ולקבוע כי יהיו אחראים גם לנזקים שלא ניתן היה לחזותם . ככל הידוע לנו, נכון להיום, המדינות לא נצלו אפשרות זו.
    בשנת 1994 הטיל הפרלמנט האירופאי על הנציבות להכין הצעה להוראה בדבר הטלת אחריות אזרחית בגין נזקים לסביבה. בחודש פברואר 2000 פרסמה הנציבות "white paper" ובו הצעה כללית למסגרת להטלת אחריות על נזקים לסביבה והעמידה אותה לעיון ולתגובות הציבור הרחב (להלן – "ההצעה").
    למרות בקשות שהועלו בפניה על ידי הפרלמנט לכלול סעיפי אחריות שיתייחסו באופן פרטני לביוטכנולוגיה, הנציבות בחרה להמליץ על משטר אחריות אופקי אשר מטפל באופן זהה בכל הפעילויות הנחשבות מסוכנות או בעלות פוטנציאל להתגלות ככאלה. על כן ההצעה אינה עוסקת בנזקים שנגרמו משחרור לסביבה של מוצרים מהונדסים גנטית בלבד, כי אם גם בכל סוג אחר של נזק לסביבה (כגון: נזק מחומרים מסוכנים). הנציבות סבורה כי באמצעות משטר אחריות אופקי ניתן להבטיח יישום שווה ועקבי של עקרון הזהירות ועקרון "המזהם משלם". בנוסף, הנציבות, כמו גם חברות הביוטכנולוגיה, סבורים, כי קיים קושי עקרוני להצדיק החלת כללים שונים על כל סקטור .
    מרבית החוקים הלאומיים הקיימים כיום באירופה מטילים אחריות קפידה בגין נזק מסורתי, שהוא פגיעה בגוף או ברכוש ובגין זיהום הסביבה .
    ההצעה חדשנית במובן זה שמוצע בה, במפורש, להטיל אחריות אזרחית גם בגין פגיעה, בכל דרך שהיא, במגוון הביולוגי.
    ההצעה הינה כללית ומשרטטת מסגרת למשטר האחריות. בין היתר מתייחסת ההצעה לנקודות הבאות:
    א) הגורם שיישא באחריות - הנציבות סבורה כי העקרון "המזהם משלם" הינו היעיל ביותר ויסייע להשגת המטרה של שימור הסביבה, הואיל והוא יוצר למזיק תמריץ להמנע מגרימת הנזק, לנקוט אמצעי זהירות ולהשקיע במחקר ובפיתוח. על כן האדם או התאגיד בעל השליטה על הפעילות שגרמה לנזק יישא באחריות לו. מלבד התמריצים, הסדר זה הינו המתאים, לדעת הנציבות, באשר הוא צודק, הואיל והנזק יפול על כתפי מי שגרמו, בד"כ לשם הפקת רווחים, ולא על כתפי משלם המיסים. על פי ההצעה לא תוטל אחריות אישית על מנהלים או על עובדים בתאגיד.
    ואולם, כאשר מדובר בנזק בלתי צפוי ו/או בפעילות שאושרה על ידי הרשויות הקבועות בחוק, ההסדר נראה בלתי צודק. מסיבה זו המליצה הנציבות להעניק לבית המשפט סמכות לקבוע כי בשל קיומן של נסיבות מיוחדות, המזיק אינו צריך לשאת בכל עלות הפיצויים ולהורות למדינה להשתתף בעלותם.
    ב) פעולות ומחדלים בגינן תוטל אחריות – הנציבות סבורה כי הטלת האחריות צריכה להתבצע באופן הדרגתי על מנת לאפשר לשוק, ובמיוחד למערך הביטוח, להתאים את עצמו למשטר האחריות החדש. הנציבות מודעת לכך שעל מנת להבטיח שההסדר יהיה יעיל, יש להבטיח כי החברות תוכלנה לבטח עצמן, שאם לא כן, תעברנה החברות הגדולות את הפעילויות המסוכנות לידי חברות קטנות, אשר במקרה של נזק תתמוטטנה ולא תוכלנה לעמוד בתשלומים. בשלב זה הנציבות לא המליצה על הטלת חובה לרכישת ביטוח ובמקום זאת הגבילה את תחולת משטר האחריות והוא יוטל רק בגין הפעילויות הבאות:
    1) פעולות שיוגדרו כמסוכנות או כבעלות פוטנציאל לגרום לסכנה ומוסדרות בחקיקה האירופאית: אם הנזק נגרם בשל הפרה של החוק, המזיק יישא באחריות מוחלטת (די בהוכחת קשר סיבתי ואין צורך להוכיח אשם).
    2) פעולות שאינן נחשבות מסוכנות וגרמו נזק למגוון ביולוגי אשר מוגן בחקיקה אירופית : המזיק יישא באחריות רק אם יוכח אשם. כיצד תסווג ההנדסה הגנטית? מחד, מדובר בפעילות מוסדרת בחקיקה, בעלת פוטנציאל לגרום לנזק או לסכנה. מאידך, לא הוכח כי מדובר בפועל בפעילות מסוכנת. לדעת הנציבות לא מדובר בפעילות מסוכנת לכשעצמה, אך יש לה פוטנציאל, בנסיבות מסוימות, לגרום נזק לסביבה או לבריאות. נזק כזה יכול להיגרם כתוצאה משימוש שאינו עולה בקנה אחד עם דברי החוק או בשל גורם בלתי צפוי. הנציבות לא המליצה כיצד יש, מבחינה מעשית, לטפל בנזקים בלתי צפויים, אך אמרה כי ניתן יהיה לתת למזיק הגנות שונות בהתאם לפעילות ולחקיקה הקיימת. נראה אם כן, כי הקושי בדבר הטלת אחריות בגין נזק בלתי צפוי נותר בעינו, וספק אם תצא מן ההצעה בשורה חדשה מבחינה משפטית.
    ג) חומרת הנזק – הנציבות המליצה להטיל אחריות בגין גרימת נזק למגוון הביולוגי, רק כאשר הנזק הוא משמעותי. לשם הערכת חומרת הנזק יקבעו אמות מידה בחקיקה עתידית.
    ד) הערכת הנזק – כאשר מדובר בנזק בר-תיקון, הפיצויים יקבעו על סמך עלות השיקום (כולל עלות הערכת הנזק) ועל סמך התועלת אשר מפיקים מן המשאב שנפגע. אם מדובר בנזק בלתי הפיך, הערכת הנזק תתבסס על עלות התחליפים למשאב שנפגע.
    ה) בעלי הדין – להבדיל מנזק מסורתי (פגיעה ברכוש ובגוף), נזק למגוון הביולוגי פוגע באינטרס ציבורי ועל כן האחריות לתבוע את המזיק מוטלת בראש ובראשונה על המדינה. בשל ההכרה בחשיבותה של מעורבות הציבור ובמגבלות המשאבים העומדים לרשות המדינה, הוצע לאפשר גם לקבוצות אינטרס לפעול במצבים בהם המדינה אינה ממלאת את חובתה ובמקרים דחופים.

    כפי שציינו, ההצעה הינה כללית ואם תגובש לידי הצעת חוק יצטרכו מנסחיו לתת את הדעת גם לשאלות הבאות:
  • מה יהיה היקף האחריות?
  • מה תהיה תקופת ההתיישנות? מקובל להתייחס לשלוש תקופות. האחת, הזמן שחלף מאז נוצר הפגם שגרם לנזק. השנייה, הזמן שחלף מאז שנוצר הנזק. השלישית, הזמן שחלף מאז נתגלה הנזק. המחוקק יצטרך לבחור באחת החלופות ולקבוע את מספר השנים שאחריהן תחול התיישנות.
  • נטל ההוכחה: מה יצטרך הניזוק להוכיח כאשר מדובר בנזק שנגרם בשל שימוש בהנדסה גנטית? כפי שציינו, ההצעה עמומה בתחום זה ולא ברור האם הניזוק צריך להוכיח כי הנזק נגרם בשל השימוש בהנדסה גנטית או שדי כי יוכיח כי הנזק נגרם ממוצר מהונדס גנטית, וכל זאת בהנחה כי בחרו להכיר באחריות גם בגין נזקים בלתי צפויים.

    פרוטוקול ה"ביו-בטיחות"
    במהלך הדיונים על הפרוטוקול לא הצליחו להגיע להסכמה על סעיף האחריות. הפשרה שנתקבלה לבסוף קבועה בסעיף 27 לפרוטוקול אשר מטיל על ועידת הצדדים לאמץ הליך בנוגע להרחבת החוקים הבינ"ל בתחום האחריות והפיצויים גם לנזק הנגרם מהעברה בין גבולות של GMO חי. הסעיף קובע כי על הועידה לשאוף להשלים הליך זה תוך 4 שנים.

    ארצות הברית
    ככל הידוע לנו, נכון להיום, אין בארצות הברית התייחסות מיוחדת לשאלת האחריות בגין נזקים שנגרמו כתוצאה משימוש בהנדסה גנטית. בכל הנוגע לאחריות בגין מוצרים פגומים, החקיקה שונה בכל מדינה ומדינה. חלק מן המדינות אמצו את ההגנה של "מצב המידע", אשר שוללת את אחריות היצרן לפגמי תכנון כל אימת שמוכח כי הסיכון שבמוצר היה סביר על פי הידע המדעי והטכנולוגי שהיה ליצרן הסביר במועד יצירת הסיכון .
    במדינות בהן ההגנה לא אומצה, נטה בית המשפט, ברוב המקרים, לאמץ הגנות אשר הסירו אחריות מן היצרן במקרים בהם בזמן יצירת הסיכון לא היה קיים המידע אשר מלמד כי מדובר היה בסיכון בלתי סביר .

    המצב בישראל
    בישראל קיימת חקלאות מפותחת ומערכת עניפה של חקיקה שתכליתה בקרה על כל ההיבטים של הגידול החקלאי – לרבות יצור, יבוא, השבחה, שיווק וסימון מוצרים. אף על פי כן, החקיקה הישראלית כמעט ואינה עוסקת בתחום ההנדסה הגנטית. נראה, כי ההסבר לכך נעוץ בעובדה כי זוהי חקיקה משנות ה – 50 לערך (ואף לפני כן), כי מרבית הגידולים המהונדסים בארץ הינם ניסיוניים וכן בהעדר דיון ציבורי ומודעות ציבורית לנושא. כיום קיימים רק שני חוקים העוסקים מפורשות בהנדסה גנטית. האחד הוא החוק האוסר על שיבוט אדם שהוזכר בראשית המאמר והשני הוא חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג – 1973, העוסק בזכויותיהם הקנייניות של מטפחי זנים חדשים .
    ניסויים בצמחים טרנסגניים דורשים את אישורה של הועדה לטיפול בצמחים טרנסגניים שהקים משרד החקלאות בשנת 1991, מכוח החוק להגנת הצומח, תשט"ז – 1956. על פי נתוני משרד החקלאות, הועדה מפקחת על עשרות פרוייקטים ובינהם גם ניסויים המתקיימים מחוץ למעבדה, בשדות ניסוי, ובהם מגדלים טבק, תפוחי אדמה, לימון, קישואים, תותים, חיטה ועוד.
    משרד החקלאות מדווח כי בכוונתו לעגן את הנהלים בחקיקה שתתאם את הוראות האיחוד האירופי .
    למיטב ידיעתנו, בישראל משווקים מוצרי מזון מהונדסים גנטית. בדברי החקיקה השונים אין התייחסות מפורשת למוצרי מזון אלה ועל פניו נראה כי אין הם נחשבים שונים ממוצרי מזון שיוצרו בדרך "המסורתית". יחד עם זאת, לאור העובדה כי במשרד הבריאות קיימת ועדה אשר מפקחת על מזון חדש ובכללו גם מזון מהונדס גנטית, ייתכן כי קיימים נהלים הנוגעים למזון מסוג זה .

    סימון
    נבחין בין סימונו של מזון מהונדס גנטית, לבין סימונם של זרעים וצמחים מהונדסים גנטית וכן סימונם של מוצרים אשר יוצרו מצמחים מהונדסים גנטית (בגדי כותנה לדוג').
    סימון מזון מהונדס גנטית:
    בימים אלה שוקדת ועדה של משרד הבריאות על ניסוחה של הצעת תקנות אשר תטלנה חובת סימון מזון מהונדס גנטית ומזון המכיל מרכיב מהונדס גנטית. על פי ההצעה אכיפת הסימון תתבסס על הצהרות יצרני המזון והפיקוח יעשה על ידי בדיקות מעבדה שמשרד הבריאות יערוך . המקור לסמכותו של שר הבריאות להתקין תקנה מעין זו הינו סעיף 3 לפקודת בריאות הציבור (מזון) (נוסח חדש), תשמ"ג – 1983. סעיף זה גם מסמיך את שר הבריאות לאסור את מכירתו של מזון מזויף. מזון מזויף הינו מזון שעורב בו חומר זר באופן המשפיע על איכותו, תכונותיו ומהותו. החוק אינו מגדיר מה הוא "חומר זר" ועל כן נראה, כי אם השר ימצא לנכון, הוא יכול לקבוע כי מזון מהונדס גנטית עונה על הגדרה זו, הואיל ועורב בו חומר זר וניתן לטעון כי הדבר משפיע על איכותו ו/או מהותו ו/או תכונותיו.
    מכח סעיף 3 הנ"ל הותקנו גם תקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי תזונה) - תשנ"ז 1997. על פי תקנות אלה יש לקבל את אישורו של מנכ"ל משרד הבריאות, או מי מטעמו, לשיווק, לייצור, לאריזה, ליבוא ולאחסון של תוסף תזונה . כמו כן, יש לסמן את תוסף התזונה ולפרט את כל רכיביו . המושג "רכיב" מוגדר בתקנות כ"כל חומר במוצר" ועל כן נראה כי גן זר שנוסף לאחד החומרים במוצרים יכול להיחשב, אף הוא, כרכיב אשר יש לסמנו על גבי תוסף התזונה. יחד עם זאת, סימון שכזה לא יבוא כסימון נפרד המבהיר כי מדובר במוצר מהונדס גנטית ורק יודעי דבר יוכלו להיעזר במידע זה לצורך קבלת החלטה אם לצרוך מוצרים מהונדסים גנטית.

    התקנה המוצעת אמורה לחול על מזון בלבד ומתעוררת השאלה, האם ניתן לחייב סימון מוצרים, שאינם מזון, מכוח החקיקה הקיימת?

    סימון זרעים, צמחים ומוצריהם:
    חוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 מסמיך את שר המסחר והתעשייה לקבוע בצו כי יש לסמן פרטים בדבר מחיר הטובין לצרכן, תאריך ייצורם, מועד תפוגתם,..., עמידותם או תכונותיהם האחרות, לרבות תכונות שיש בהן לעשותם כשרים בעיני הציבור כולו או מקצתו" (ההדגשות אינן במקור) . חובת סימון ניתן להסיק גם מחובת הגילוי הקבועה בחוק זה, לפיה, "עוסק חייב לגלות לצרכן - (1) כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס ....(3) כל פרט מהותי לגבי נכס שקבע השר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת...." (ההדגשות אינן במקור) .
    חוק זה כוחו יפה להטלת חובת סימון הן של זרעים וצמחים מהונדסים גנטית והן של תוצריהם . כפי שניתן לראות, החוק אינו קובע חובת סימון ברורה של זרעים וצמחים מהונדסים גנטית ושל תוצריהם ועל מנת שיחול על כל אלה, נדרש כי השר המוסמך יעשה שימוש בסמכותו ויטילה או כי יקבע אחת משלוש:
    1) תהליך ייצור המשלב שימוש בהנדסה גנטית מהווה תכונה מהותית של המוצר.
    2) תהליך ייצור המשלב שימוש בהנדסה גנטית מהווה תכונה העשויה להפחית מערכו.
    3) תהליך ייצור המשלב שימוש בהנדסה גנטית מהווה תכונה שהציבור מייחס לה חשיבות ומשפיעה על יחסו למוצר.
    פרשנות שכזו אפשר שתצא גם מפיו של בית המשפט, אם תוגש תביעה בגין אי סימון ותיטען הטענה כי חובת הסימון נובעת מתכונה זו של המוצר.

    סימון זרעים מהונדסים גנטית:
    חובה לסימון זרעים מהונדסים גנטית ניתן להטיל גם מכוח חוק הזרעים, תשט"ז – 1956 אשר קובע איסור על מכירת זרעים "באופן העשוי להטעות ביחס לזן, לטיב, לכמות או לתכונותיהם האחרות" (ההדגשה אינה במקור) . כאמור, גם כאן יכולה להידרש קביעה של השר המוסמך כי השימוש בהנדסה גנטית מהווה "תכונה אחרת" המחייבת סימון מיוחד. כמו כן, ניתן להטיל את חובת הסימון בנימוק שללא הסימון עשוייה להיווצר טעות ביחס לזן הזרעים. המונח "זן" אינו מוגדר בחוק הזרעים וניתן להיעזר לשם הגדרתו בהגדרה הקיימת בחוק זכות מטפחים של זני צמחים . בחוק זה "זן" הינו:
    "קבוצת צמחים בתוך יחידת מיון בוטנית מהדרג הידוע הנמוך ביותר, אשר, בלי להתחשב במידה שבה מולאו התנאים להענקת זכות מטפחים, יכול כי -
    (1) תוגדר כביטוי לתכונות הנובעות מגנוטיפ נתון או משילובם של גנוטיפים;
    (2) תובדל מכל קבוצת צמחים אחרת על ידי ביטוי של לפחות אחת מן התכונות כאמור בפסקה (1);
    (3) תיחשב כיחידה עצמאית בכל הנוגע להתאמתה להתרבות ללא שינוי".
    כלומר, עצם השימוש בהנדסה גנטית מאפשר להגדיר את הזן הנוצר כזן חדש, ועל כן, אי סימונו ככזה, יכול להטעות את הציבור. נשאלת השאלה, האם ניתן להחיל פרשנות חדשנית זו למונח "זן" בחוקים אשר עוסקים במאטריה אחרת ועניינם שונה, שבעת חקיקתם כלל לא צפה המחוקק את השימוש המסחרי בהנדסה גנטית? נראה כי ניתן לנהוג כך ובלבד שהדבר מתיישב עם תכלית החקיקה והמובן השונה ניתן ללשון החקיקה בהיסטוריה של התפתחות הלשון .
    סימון צמחים מהונדסים גנטית:
    כאשר המרכיב המהונדס בצמח מקורו בגורם אשר ברגיל הוא מזיק לצמחים, ניתן להטיל חובת סימון או איסור מוחלט על יבוא ושיווק של צמחים מהונדסים גנטית, מכוח חוק הגנת הצומח, תשט"ז – 1956, והתקנות העוסקות ביבוא שהותקנו מכוחו . על פי החוק והתקנות, צמח כזה יכול להיחשב כ"נגע" ולשר נתונה הסמכות להסדיר את יבואו, טלטולו וייצורו ובלבד שמטרת התקנות היא למנוע נגעים והתפשטותם.

    נעיר כי על מנת שהסימון יאפשר בחירה חופשית של הצרכנים, יש לפתח את הדיון הציבורי בנוגע לחילוקי הדעות סביב יתרונותיה וחסרונותיה של ההנדסה הגנטית.

    אחריות
    גם בישראל אין התייחסות מיוחדת בחקיקה לשאלת האחריות בגין נזקים הנגרמים מצריכת מוצר מהונדס גנטית ועולה השאלה האם החקיקה הקיימת מספקת פתרון לנזקים אלה או שיש צורך בחקיקה מיוחדת לשם כך? על פניו, חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980, העוסק בנזקי גוף, מיועד היה לטפל בנזקים הנגרמים כתוצאה משימוש במוצר פגום ולענייננו,שימוש ב – GMO אשר גרם לנזק גוף. ואולם, החוק, אשר התיימר להטיל אחריות חמורה בגין גרימת הנזקים בקובעו אחריות ללא אשם , סוייג בסייגים רבים ובהגנות רבות ולכן אין הוא מטיל אחריות חמורה, הגם שאין מדובר ברשלנות בלבד . ההגנה הרלוונטית לענייננו היא הגנת "מצב המידע", הפוטרת את היצרן מאחריות אם בזמן שהמוצר יצא משליטתו לא יכול היה לדעת, לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית כי קיים במוצר סיכון בלתי סביר . כפי שציינו, אחד החששות העיקריים של צרכנים בכל הנוגע להנדסה גנטית הינו מפני "הלא נודע", מפני סיכונים שאינם ניתנים כיום לצפייה . ואולם, מבחינה מדעית מקובלת הדעה כי המוצרים המהונדסים טרם הוכחו כבלתי בטוחים ולכן סביר להניח כי הגנה זו תחול על רובם. פתח להטלת אחריות קיים במקרים בהם הוגשה בקשה לאישור יבוא או שיווק במדינה אחרת והיא נדחתה. אז ניתן לטעון כי היצרן ידע על קיומו של סיכון בלתי סביר במוצר וצריך על כן לשאת באחריות. נזכיר כי גם עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין מקנה הגנה לאדם שגרם נזק שלא היה צריך לראותו מראש .
    בנוסף, בדרכו של הניזוק ניצבת מהמורה בדמותו של הסייג הקבוע בסעיף 9 לחוק האחריות למוצרים פגומים ולפיו החוק אינו חל על בהמות, עופות ודגים חיים וכן על תוצרת חקלאית שאינה מעובדת (שהיא עיקר ה – GMO כיום).
    ניתן גם לשאול האם השימוש בהנדסה גנטית הופך את המוצר שמתקבל ל"דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968? הואיל ואנו מתמקדים כעת בנזקים בלתי צפויים, הרי שהמזיק לא מודע לסיכון הספציפי שגרם לנזק. והנה, תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38 הוא כי המזיק ידע, או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון במוצר . משמעות הדבר היא, כי כמו בעוולת הרשלנות, גם כאן תחול, ככל הנראה, הגנת מצב המידע. החוסר במודעות נראה שימנע גם את החלתה של עוולת התקיפה .
    יש לשקול האם במוצרים ובצמחים עליהם נרשם פטנט, או זכות מטפחים, קיימת הצדקה מיוחדת לדרוש אחריות מוחלטת. זאת, הואיל וזכות קניינית זו מעניקה לבעל הפטנט או זכות המטפחים הנאה בלעדית מהפקתם של רווחים מה- GMO . כמו כן, בידי בעל הזכות מצויה שליטה מלאה על המידע הקשור במוצר המהונדס גנטית ובידיו יכולת ייחודית למנוע את נזקיו.

    עד כאן בכל הנוגע לאחריות בגין נזקים העלולים להיגרם לבריאות האדם. כפי שציינו בראשית המאמר, קיים חשש גם לבעלי החיים ולסביבה. האם החקיקה בישראל דנה בכך?
    חוק צער בעלי חיים אוסר על המתת בעל חיים בסטריכנין או ברעל אחר שקבע המנהל בהודעה ברשומות, אלא אם כן נתן המנהל היתר לכך . כפי שלמדנו מהניסוי בו מתו זחלי פרפרי המונארך , ייתכן כי לשימוש בגן היוצר רעל עלולה להיות השפעה קטלנית ובלתי רצויה על חרקים וחיות שאינם בגדר מזיקים. ככל הנראה חוק זה לא יאפשר להטיל אחריות על אדם (לרבות תאגיד ) בגין גרימת מוות או נזק לבעל חיים באמצעות שימוש בהנדסה גנטית. ראשית, הואיל ומדובר בעבירה פלילית נדרשת מודעות לכל רכיבי העבירה. אך גם כאן אנו עוסקים בתוצאות בלתי צפויות וספק אם ניתן יהיה לייחס לנאשם מודעות לאפשרות גרימת הפגיעה בבעל החיים (מקום בו תוצאה היא חלק מרכיבי העבירה). שנית, חוק צער בעלי חיים חל רק על בעלי חיים בעלי חוליות ועל כן לא יכלול את כל בעלי החיים העשויים להיפגע משימוש בהנדסה גנטית.
    נציין עוד כי חוק צער בעלי חיים לא מגדיר מהו רעל ולא ברור אם מוצר מהונדס גנטית אשר גרם נזק לחיה ייחשב כרעל. דבר החקיקה היחיד אשר מגדיר מושג זה הינו "חוק החמרים המסוכנים, תשנ"ג – 1993" ובשל תכלית החקיקה השונה בכל חוק נראה כי לא יעשה שימוש בהגדרה זו לשם פירושו של חוק צער בעלי חיים.
    חוק גנים לאומיים שמורות טבע אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח – 1998 ותקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט – 1979, נועדו, בין היתר, לשמור על חי, צומח ודומם שיש בהם עניין מדעי או חינוכי מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם. לשם כך נקבע איסור על הכנסת בעלי חיים, ביצים של בעלי חיים, צומח, רעלים וכל חומר זר אשר החזקתו בתחום השמורה עלולה לפגוע אלא אם ניתן לשם כך היתר.
    רשות שמורות הטבע רשאית להתנות את מתן ההיתר בהשבת מצב שמורת הטבע לקדמותו או בתשלום ההוצאות לשם ההשבה, כולל הוצאות סבירות לתכנון ופיקוח על ביצוע הפעולות . ניתן לראות בכך פתח להטלת אחריות בגין נזקים שייגרמו, אם ייגרמו, בשמורות טבע כתוצאה משימוש בהנדסה גנטית. כך, לדוגמא, תוכל רשות שמורות הטבע להתנות מתן היתר לנטיעת עצים מהונדסים גנטית בהתחייבות הנוטע לשאת בעלות השבת המצב לקדמותו במקרה בו אחת התכונות של העץ תעבור לצמחיה שסביבו ובכך תפגע במראה או במהלך התפתחותה או בהרכבה הביולוגי.
    נזכיר כי מתן היתר להכנסת חומר זר, בעלי חיים צמחים וכיו"ב לשמורת טבע הינו החריג לכלל האוסר פעולה זו . על כן, במצבים בהם הערכת הנזק האפשרי מצביעה על נזק בלתי הפיך וכן במצבים בהם קיים חשש כי כלל לא ניתן לצפות את הנזק, יש להיצמד לכלל, אשר משקף את עקרון הזהירות, ולהימנע מלהתיר את הפעולה המבוקשת. בדרך זו ניתן יהיה להבטיח את שימורם של ערכי הטבע בשמורת הטבע וכך להשיג את מטרת ההכרזה על שמורות הטבע .

    סיכום

    במאמר זה בחנו שלושה הסדרים שונים – ההסדר האירופי, האמריקאי והבינלאומי. מהסדרים אלה ניתן ללמוד על שתי גישות סותרות הנוגעות לשימוש בהנדסה הגנטית: הגישה האמריקאית, על פיה השוני בשיטת הייצור אינו יוצר סכנות חדשות ויש לבחון את התוצר הסופי, מבלי להתחשב בדרך בה יוצר. לעומתה הגישה הרווחת באיחוד האירופי, הגורסת כי ההנדסה הגנטית אינה מוכרת דיה בכדי לקבוע כי היא בטוחה לחלוטין ועל כן היא מחייבת התייחסות נפרדת בחקיקה, לכל הפחות בכל הקשור לפיקוח על המוצרים ולסימונם. כל אחת מן הגישות אומצה לאחר שהתנהל דיון ציבורי רחב בנושא וכן דיון פרלמנטרי.
    ראינו, כי הסדר חקיקתי מיוחד נדרש רק במקום בו נקבע כי ההנדסה הגנטית טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, שונים מאלה שמציגה החקלאות ותעשיית המזון המסורתית. יש יאמרו כי כך או כך, יש להותיר לכוחות השוק לבצע את מלאכתם ואין צורך בהתערבות חקיקתית. על מנת להחליט בדבר הצורך בהסדר חקיקתי יש אם כן לבחון תחילה את יחסנו להנדסה הגנטית.
    בישראל, החלו, באיחור כלשהו, בניסוח הצעת תקנות הבאות להסדיר את השימוש בהנדסה גנטית בחקלאות ובתעשיית המזון. כאמור, הציבור הישראלי אינו מודע לנושא, קולו אינו נשמע עדיין וההסדר החקיקתי החדש, נמצא רק בראשיתו, מבלי שנערך דיון ציבורי ופרלמנטרי מעמיק ועל כך יש להצר.
    דיון שכזה אמור לקבוע אם אכן קיים צורך בהסדר חקיקתי מיוחד, ואם כן את היקפו - האם די בהטלת חובת סימון או בפיקוח על ניסויים, או האם יש צורך בקביעת דרכי הפיקוח על זרעים, מוצרי מזון, צמחים ומוצרים אחרים שמיוצרים בישראל או מיובאים לה. כמו כן יש להידרש לשאלת משטר האחריות הרצוי, שאלה שטרם הוכרעה באיחוד האירופי ובפרוטוקול הביו-בטיחות, כאשר החקיקה הקיימת כיום בישראל בנוגע לאחריות יוצרת מצב דברים דומה לזה הקיים במדינות אחרות, מכוחו קשה מאוד להטיל אחריות בגין נזקים בלתי צפויים.