להתראות לנין / אילת מעוז

היה משהו משובב לב בשמחה הכנה של רבבות אוהדי מכבי וישראל אתמול ברחובות תל-אביב. קריאות השמחה שנשמעו מכל בית (כנראה עם כל סל שנקלע), צפירות המכוניות המעוטרות בדגלים כחולים-צהובים, הריקודים על הבר... איזו גחלת אחרונה של אושר שלא כבתה לגמרי, שעוד לא אבדה תקוותנו...

אבל עבורי, עוכרת ישראל ומשביתת שמחות, שחייבת תמיד לבוז לשמחה של כולם, ולשמוח כשכולם עצובים (דווקא), נראה הכל קצת כמו מתוך הסרט "להתראות, לנין!" של וולפגנג בקר. בסרט החינני הזה מייצר בנה של זקנה קומוניסטית מציאות מדומה עבורה. מציאות בה לא נפלה חומת ברלין, והגוש הסובייטי נותר על כנו. הציטוט של פיני גרשון "כל העונה הקהל ועם ישראל ביקשו שלא נביא התקף לב" (בסרט מודאגים הרופאים ממצב הלב של האם המזדקנת, אם ייוודע לה על הסדר העולמי החדש), הוא לא הדמיון היחיד.

האם יכול להיות שקברניטי המדינה, בשיתוף עם ערוצי הטלוויזיה המובילים, ייצרו עבור "הקהל ועם ישראל" חלום הזוי של מציאות מדומה? תחשבו על זה, מין ריאליטי טי.וי ענק, אינטראקטיבי, בהשתתפות כל עם ישראל, כמחווה של רצון טוב למען האזרחים השרויים במצב של דיכאון מתמשך. כמה קשה זה כבר יכול להיות? לשכור כמה שחקנים זרים ואת יציעי אצטדיון "נוקיה" (כבר מזמן לא יד-אליהו) ולהפיק שואו. בעוד 10 מדינות חדשות מצטרפות לאיחוד האירופי, אנחנו כובשים את אירופה - ביזע, אך בנונשלנטיות. תחכום יהודי מצטלם היטב.

ואפילו תכפרו בהאשמה הבוטה הזו, בדבר פברוק המציאות, קשה להתעלם מהעובדה שהמשחק אתמול בהחלט שימש כמשכך כאבים. לא שמשככי כאבים זה כזה דבר נורא, אבל הטשטוש הנלווה אליהם הוא, איך לומר, בעייתי. כשרבבות יוצאים לרחובות כדי לחגוג, זה מקסים באמת. אבל כשקבוצה של מחוסרי דיור נזרקים לרחוב, או כשאמהות חד-הוריות יוצאות לזעוק את זעקתן, אף אחד לא יוצא כדי לתמוך - סולידאריות היא מושג שנשתכח זה מכבר. וקשה שלא להזכיר את העובדה המודחקת ש-3.5 מליון בני אדם הוחזקו בסגר, כדי לאפשר את התנהלותו הסדירה של המשחק, כאן, בארץ הקודש.

ובמקביל, כותרות העיתונים שאינן קשורות ישירות למשחק הכדורסל, סיקרו את הרחבת האיחוד האירופי בנימה שבה הנחה מובלעת (או מובלעת פחות) שישראל או-טו-טו שם, או צריכה להיות: להתיישר עם היורו ולהניף את דגל הכוכבים. הרי אליפות אירופה בכדורסל, ובקרוב האירוויזיון, הם חצי הדרך לחיקה החם של אירופה הקלאסית.

אירופה שהקיאה מתוכה את היהודים כדי שיישבו את המזרח התיכון ויעשו את מה שהם הכי טובים בו: רוכלות. שיסחרו בטובין ובבני אדם, שינהלו את העניינים המלוכלכים בשביל שהידיים הבהירות של עמי הצפון לא יתלכלכו. אירופה ומעצמותיה שהפרידו ומשלו במזרח התיכון בהופכן אותו לאזור שבע הקרבות שהוא היום. אירופה שמייצרת עכשיו כסות חדשה, נקייה מאוד וקורצת, לניסיונות השליטה שלה.

אבל רוכל טוב יודע לזהות סחורה פגומה, כך יש לקוות לפחות. האיחוד האירופי והסכמי הסחר הדרקוניים שלו הם קרוב לוודאי הדבר האחרון שצריך להוציא אותנו לרחוב בקריאות שמחה. הם יהפכו את רוב העם היושב בציון (ובסביבתה) לעם של עניים מרודים, הנמשלים על ידי כמה בעלי הון שמדברים בוידאו קונפרנס בין ברלין לתל אביב.

במקום להיות מטושטשים בין חומות של הפרדה ועם עין תמיד צופיה לאירופה, כדאי אולי להכיר בעובדה שבמזרח התיכון אנו יושבים. ומזרח תיכון זה לא אומר רק חומוס- זה אומר להכיר את ההיסטוריה של המקום שאנו יושבים בו, את התרבות שלו, ואולי גם את שחקני הכדורסל שלו. ייתכן שאם נשתחרר מהשאיפה להיות באי הכוח והמוציאים לפועל של מדיניות אימפריות המערב, נוכל להתעורר מהמציאות המדומה שאנו חיים בה וליצור, במובן המאוד לא שמעון-פרסי של המונח, מזרח תיכון חדש.