|
|
|
|
חסרי הכרה / אילת מעוז
לואדי אל נעם הגעתי לראשונה בקיץ שעבר. שעת אחר צהרים, רוח מדברית נושבת, שיער מתבדר ועזים שבות מן המרעה - בדיוק המראות המעוררים בחבורת אשכנזים כמונו חלומות אוריינטליים. אז עוד לא ידעתי שעל קרוב לשבעים הבתים השוכנים משני עברי הכניסה לכפר, עתידים להיות מודבקים צווי הריסה. עוד לא שאפתי את ריח הברום העולה מרמת חובב ועוד לא פתחתי את הברז באמצע חום היום, רק בשביל לגלות שלא זורמים בו מים.
סיפורו של הכפר ואדי אל נעם, הממוקם מדרום לבאר שבע ומזרחית לכביש 40, הוא סיפורם של 46 כפרים בדואים בלתי מוכרים בנגב. יותר מזה, הוא סיפור המקפל בחובו את כל האיוולת ואטימות הלב של הממסד הישראלי, אשר מפעיל מדיניות עקבית של קיפוח כלפי אזרחיו הלא-יהודים מזה עשרות שנים. בואדי אל נעם, כשאומרים "הממסד" מתכוונים לאינספור רשויות ישראליות שמתעקשות לא להכיר ביישוב שבו הם חיים כבר מעל ארבעים שנה. לא להקים בו תשתיות ראויות של מים, חשמל וביוב. לא לספק שירותי חינוך, רווחה ובריאות סבירים. בהעדרן של תכניות מתאר, כל בית שנבנה בכפר בלתי- מוכר מועד, במקודם או במאוחר, להריסה. בניגוד למאחזים והתנחלויות שמוקמים באופן בלתי חוקי ומקבלים אישור בדיעבד, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, אשר חלקם הוקמו עוד לפני קום המדינה, נחשבים לעבריינים גוזלי אדמות.
וכאן לא נגמרות הבעיות. איתרע מזלו של הכפר ובשנות השבעים החליטו להקים בפתחו את אזור התעשייה הגדול וכנראה המזהם ביותר בארץ, רמת חובב. לטענת התושבים, מיום הקמתו של אזור התעשייה, שהוכרז כמועצה מקומית, לא נולדו ילד או ילדה בכפר שאינם סובלים מאסתמה או מקושי נשימתי אחר. אחוז העקרות וההפלות גבוה בצורה יוצאת דופן, רבים חולים בסרטן, גוססים בשקט מול מתקני הטיהור החדישים המופעלים רק באופן חלקי.
תושבי ואדי אל נעם מודעים לסכנה היום-יומית שבחיים ליד רמת חובב, אבל אף אחד לא טורח להקשיב להפצרותיהם החוזרות ונשנות למצוא עבורם פתרון הולם. אף אחד גם לא חושב שזה נחוץ לספר להם מהן תוצאות הסקר האפידמיולוגי, שנערך על ידי פרופ' בתיה סרוב מאוניברסיטת בן גוריון, לפני למעלה משלוש שנים. שיגידו תודה שבדקו אותם בכלל. הם הרי חיים ב"פזורה", תיאור שמשום מה נתפס בעיני רובנו כלא-פוליטי, אבל למעשה ממצה את גישת ממשלות ישראל לאזרחיה הבדואים. כאילו שהם ביקשו לחיות באיזו אנדרלמוסיה תכנונית חסרת גבולות, ארעית ונודדת, המתאימה לדמותו המיתית של הבדואי על הגמל.
במשך שנים מנהלים תושבי ואדי אל נעם משא ומתן על מנהל מקרקעי ישראל כדי למצוא פתרון מוסכם ליישובם מחדש, במתכונת שתהיה מקובלת על שני הצדדים. הגמישות שמגלים התושבים, המוותרים על אדמותיהם ההיסטוריות, מפתיעה. הם הציעו אופציות רבות מאוד, לאחר התייעצות עם מתכננים ועורכי דין, אבל תשובת המנהל הייתה זהה בכל המקרים: הפתרון היחיד לואדי אל נעם הוא להפוך לשכונה בעיירה שגב שלום.
מדינת ישראל מבקשת לרכז את האוכלוסייה הבדואית במספר לא גדול של עיירות קבע. שבע כאלה הוקמו עד היום, בדגם אחיד שלא עונה על הצרכים הייחודיים של רוב האוכלוסייה הבדואית העוסקת בחקלאות. מרבית תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים יודו שלמרות הקשיים הרבים שמערימה עליהם המדינה, הם מעדיפים לשמר את צורת החיים המסורתית שלהם בישוב כפרי, ולא ליעד לילדיהם חיים של פשע וסמים בעיירות.
ובינתיים הם עוד שם, על האדמה המזוהמת הזו, כלואים בין מפעלי תע"ש ברמת-בקע לבין רמת חובב. ללא מיגון מתאים לאירוע אפשרי של דליפה או פיצוץ של חומר מסוכן, חשופים לסכנה מיידית של מוות ומתכוננים לשנים ארוכות של חולי וסבל. כל עוד המדינה לא מכירה בהם, חובתנו לעשות כך אנחנו: להכיר את הסיפור שלהם, לא זה האוריינטלי, אלא זה המציאותי והכואב. זה שנארג על ידי המדינה שגם הם אזרחיה, בניסיון להעלימם, כאילו היו רק פאטה מורגאנה חולפת.
|
|
|
