ואנונו והפצצה / אילת מעוז

בכלי התקשורת ציינו אתמול (שבת) כי מרדכי ואנונו הפחית 18 קילוגרמים ממשקלו לקראת שחרורו הקרב ובא. קילו עבור כל שנה בה ישב בכלא הישראלי בעוון ריגול ובגידה. הוא בטח נראה פצצה, כראוי לסמל במעמדו, סמל המאבק למען מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית.

למרות שלקראת שחרור ואנונו מתארגנות משמרות תמיכה ליד כלא אשקלון, יש לזכור כי ישראל היא המדינה "הגרעינית" היחידה בעולם שלא צמחה בה תנועה אנטי-גרעינית רחבה. מכיוון שכך, נשאר ואנונו כמעט סמל בלבד, כלי קיבול ריק מתוכן שכל צד בויכוח משתמש בו כאוות נפשו. מחד, מנסה המדינה לטעון כי מניעיו של ואנונו לפרסום המידע שברשותו ב'סנדיי טיימס' היו מניעים כלכליים אגוצנטריים, ומאידך, קבוצות רבות בעולם קושרות לראשו כתרים, מעניקות לו פרסים ומנהלות מאבק לשחרורו.

אבל ואנונו, שהיה מועמד 12 פעמים לפרס נובל לשלום (גם השנה!), והפסיד אותו לטובת אחד מחוזי הכור, שמעון פרס, הוא לא הסיפור. או, יותר נכון לומר, הוא לא צריך להיות. הדיון בפיגורה מסית את מבטינו מן האיום האמיתי, שהוגדר בשנת 99' על ידי פרופ' ברוך קימרלינג והפיסיקאי פרופ' קלמן אלטמן. במאמר משותף שפורסם ב'הארץ' הם כותבים: "האופציה הגרעינית נועדה להיות התשובה נגד איומים ביטחוניים. אבל אולי צריך לבדוק, אם התרופה אינה עלולה להיות קטלנית מהמחלה".

פעילות הכור מעמידה בסכנה מתמדת את תושבי ישראל, לא פחות, ואולי אף יותר, מאת תושבי המזרח התיכון כולם. בקרב עובדי הכור אובחנו בשנת 98' 39 מקרי סרטן, עד שנת 2000 נפטרו 24 מתוכם. בבדיקות שתן של העובדים נמצאו חומרים רדיואקטיביים מסוגים שונים. הקרקע ומי התהום באזור הכור, וברדיוס רחב מסביבו, מזוהמים בעשרות, אולי מאות חומרים מסוכנים. הכור הוותיק שלנו, יש להודות על האמת, צריך כבר לצאת לפנסיה. ופנסיה, בעולם של כורים גרעיניים, משמעה איטום מוחלט של הכור. הצעת חוק בנושא הועלתה על ידי ח"כ עיסאם מח'ול (חד"ש), אך נדחתה.

ישראל היא המדינה הראשונה במזרח התיכון אשר הציבה בתחומה מתקנים בלתי-מפוקחים לייצור נשק להשמדה המונית, ובקרבה למרכזי אוכלוסיה. הציבור הישראלי, החרד מאיומי המרחב הערבי-העוין ראה, ושתק. שתיקה המבוססת על ההנחה הנפוצה כי "יש מי שיודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי". בהתחשב בעובדה שאף ישראלי לא היה נותן למי שאצבעו מונחת על הכפתור האדום לנהוג לו באוטו או להשאיל ממנו את מצלמת הוידיאו, הקבלה האוטומטית הזו של סכנת חיים בחצר האחורית, נראית כמעט לא סבירה.

אולי התמונה מתבהרת כשנזכרים באילו נושאים עוד הישראלי לא שואל שאלות, ואיזה צמד מילים הופך אותנו לעם צייתן ומנומס: ביטחון-המדינה. מיד עם פליטת צמד מילים אלו אנו מורידים את ראשינו, כי מי שיודע, יחליט. אנחנו לא יודעים, וכנראה אין סיכוי שנדע, אז באסה לנו. אבל למעשה, אין המדובר על ביטחון אזרחי ותושבי המדינה, (אפילו בהנחה שביטחון כזה יכול להיות מושג באמצעות ההרתעה הגרעינית), אלא על "ביטחון המדינה". ומה, באמת, מבטיח יותר ביטחון למדינה מצייתנות עיוורת של אזרחיה?

אפשר וחשוב לדרוש ,קודם כל, לדעת. הניסיון להגיע למידע בעל ערך עשוי להיות תהליך ארוך ומתיש: פקידיה הבכירים של המדינה ינופפו בכרטיס הביטחון, אולי אחר-כך הם יעברו גם לאיומים, אבל הניסיון מלמד שבסוף מגלים משהו, פעמים רבות בזכות מישהו מבפנים שמחליט שנמאס לו לשתוק. השנה, לכבוד יום העצמאות אל תשאל "מה המדינה יכולה לעשות בשבילך", אלא אולי מה היא עשתה, ומתי היא מתכוונת להפסיק.