|
סיפורי הקמה | איריס אריאלי
נתחיל ביער מצר: כבר בהקמה – ואולי בגלל מספר האנשים – אפשר להרגיש את זה שהאנשים ששותפים לעשייה באקטיביזם באים ממקומות שונים ועולמות עוד יותר שונים. מי שמגיע להקמה מביא איתו את העולם שלו - כפעיל סביבתי/ חברתי, כחלק מפרויקטים שונים כל שאר השנה. בנוסף לבנייה הפיזית של הפסטיבל, בשבועות האלה נוצר דיאלוג באופן טבעי ותחושה של קהילה.
חוץ מפעולה ירוקה – הרבה ממי שהקים השנה את הפסטיבל פעילים בארגונים כמו מהפך, אוכל במקום פצצות, בוסתן, שומרי הגן, הקבוצה האנרכיסטית למען בע"ח, ישמעל ועוד.
התחלנו בתור גרעין קטן אך חזק של כעשרה אנשים בסופ"ש הראשון.. בהכנת תשתיות לצוות, ז"א אנחנו: קמים בבוקר, מתכננים קצת את היום על כוס תה, מתפצלים לעבודות השונות - להביא ציוד, לחפור בורות שירותים, לבנות מטבח ולהכין אוכל, סיבובי מזבלות, לתחם מתחמים ביוטה, לסדר את המחסן - כאן חשוב לציין את היום הראשון של ההקמה- היום המופלא שבו הוכתר רשמית בוימל כמחסנאי, ושמו הפך ל"בוסקילה המניאק". אני ואתי די גאות בזה.
בימי השבוע הראשון התקדמנו יחסית טוב - מאות אנשים לא הגיעו אבל גל ונעמי פתחו רשמית את הנגריה - ופשוט התחילו לבנות שולחנות, כיסאות וכו - מכל הזבל שאימצנו ממזבלות הסביבה של מצר שהביאו אתי ושלומי..
גיל, ניר וסער חפרו עוד ועוד בורות לשירותי קומפוסט, וכמו כן כל מי שהיה לו קצת תסכול להוציא.
לייצור חשמל בשבילנו, צחורי הכין 3 זוגות אופני כושר מחוברים למצבר – שרוב הרכיבה עליהם שימשה להטענת הפלאפונים.. מי שמעורב בארגון הפסטיבל יודע - שהפלאפונים לא מפסיקים לצלצל כמעט 24 שעות גם בלב היער. החשמל הספיק גם לתאורה – בנורות compact florescent שחוסכות באנרגיה, ותוך כמה ימים חוברו גם 2 מערכות פאנלים סולריים כך שהיה חשמל לכלי עבודה רציניים יותר.
זוג האופניים הרביעי ואחד הפלאים של ההקמה השנה היו זוג אופניי-כביסה....שיחד עם סבון כביסה אקולוגי (=שמתפרק לחומרים שאינם מזיקים לסביבה) שנתרם, קצת דיווש וסחיטה דאגו לנו למראה קצת פחות קשוח ויותר מצוחצח במשך השבועות האחרונים.
בערב בדרך כלל היה קריר וייתושי משהו, וישבנו מסביב למדורה. חילמי, שגר קרוב ליער, וחברים אחרים מהסביבה (בקעה\אום אל פאחם\מצר) הצטרפו אלינו וגם הביאו שלל תוספות לארוחות הערב. אפילו מג"בניקים באו לתה מדי פעם. למי שרצה היה מעגל שיחה לשקף על היום ולפעמים יוגה או הפעלות.
היו איתנו קצת כלי נגינה וזיכרון טוב שלי זה אלתורים על הגיטרות עם גל בבוקר לפני העבודה או בסוף היום.
באחד מסיבובי הציוד הבאנו חימר צבעוני יבש - שנהפך ע"י נויה ושאר מתחם יצירה לצבעי אדמה שונים לשלטים וקישוט. צבעי אדמה – כמו כל אלטרנטיבה אקולוגית למשהו מזהם – היוו אתגר ולקח זמן להתרגל אליהם.
מדי יום הגיעו חבר’ה לבקר בהקמה - נציגים מארגונים למיניהם וגם בלי תכנון עברו אצלנו כיתות של תלמידים מבקעה אל גרביה ומטיילים שבאו לעשות פיקניקים ונראינו להם מעניינים.
לקראת סוף השבוע השני הגיעה חבורה ממנהל מקרקעי ישראל וקק"ל- וביתר מיליטנטיות הגישו לנו צו פינוי ודרשו אישורים שונים מפה עד הודעה חדשה - כולל אבטחה ("אתם 2 מטר מבקעה ובלי נשק?!"). למרות שחשבנו שהכל טופל - היינו צריכים להחליט מה עושים עכשיו - 1/2 הקמה מאחורינו - האם ואיך למחות נגד העובדה שלבנאדם אסור להיות ביער במדינה הזאת בלי נשק ואישורים, ובזאת לסכן את קיום הפסטיבל בכלל..
הצוות היה עסוק בחיפוש אלטרנטיבה כשהזמן בעצם ממש קצר ועוד יש חג פסח באמצע. בילינו את יום שישי כולו במעגל שיחה פתוח לגבי מה כדאי לעשות. היינו אולי 30 ומשהו אנשים ובסוף היום הוחלט ברוב להעביר את אקטיביזם לגבעת חביבה.
הפירוק ביער היה מהיר יחסית - עבדנו בלי הפסקה - יום שבת העמסנו הכל והתחלנו להתמקם בגבעה. המעבר היה יותר קשה רגשית מאשר פיזית - ומבחינה תכנונית פשוט עבדנו מהר ככל שאפשר. הרבה מהתשתיות כבר היו - מים, שירותים, מקלחות וכו.. ולנו נשארה הבעיה של "נו - איך הופכים את המקום החצי-אורבני הזה לפסטיבל אקטיביזם?" האתגר היה לקחת את כל מה שתוכנן ליער וליישם אותו פה. עשינו ישיבות צוות אל תוך הלילה ומוקדם בבוקר כדי לעמוד בקצב של הדברים.
בצד המשרדי היה ים עבודה של להודיע לכל האנשים על המעבר - לתאם מתנדבים להקמה – ועוד מלא סידורים - סחתיין דנה, אתי, אבי וכל צוות המשרד.
אחרי שרוב האנשים נסעו בגלל החג וחזרו - היומיים שלפני הפסטיבל היו בעצם הקמה-ללא-הפסקה. חבר’ה מהצופים והחברה להגנת הטבע בנו מתקנים מחבלים, סנדות וצמיגים למתחם ילדים - אטרקציה לא קטנה - אפילו בנה-זאת-בעצמך אומגה.. במטבח בניצוח רוסנה, ערן ועמיר נעמדו לתפארת רשתות הצל והשולחנות. שאר המתחמים התרוממו גם הם – סלון מזל, מתחם שקט, פרמקלצ'ר, בתי קפה ועוד.
עוד דבר שהיה נחמד בגבעה זו הנגישות עם אופניים לכל מקום בשבילים, והעובדה שלא היו מכוניות בפנים. הרגיש כאילו חצי מהצוות נמצא רוב הזמן ברכיבה ממתחם למתחם – וככה בעצם חוויתי גם את רוב הפסטיבל.
זהו יומיים לפני סוף ההקמה –פתאום מגיעים להם קרוב למאה איש... באווירה פסטיבלית כשאנחנו בעצם די תשושים, אבל היה משהו רגוע בכל זאת, אולי ההרגשה שזה כבר לא בשליטתנו יותר - שהתשתיות נמצאות ומה שייקרה עכשיו - אליו אחראים גם אותם כמה אלפים שיגיעו.
בגדול, היה אחלה. הרבה אהבה ותודה לצוות הקמה ולכל מי שהיה חלק.
|
