האופטימיות חזרה אלי – איפה ואיך? בואו תקראו | רחל בן שיטרית

כולנו יודעים שהמצב הבטחוני והכלכלי כאן על הפנים, סדר העדיפויות של ה"מנהיגים" היושבים בממשלה מעוות, תחת הסיסמה של "צמיחה כלכלית" שקרית מטיפים לנו שוב ושוב לקצץ ולהצטמצם. לוקחים את קצבת הרש מאלה שאין להם, מהנכים והקשישים, חד-הוריות וכל השאר, ונותנים למי שטובעים בממון, שיהיה להם עוד יותר. מוציאים הון תועפות על תשתיות ואבטחה ל"ישובים" של איש אחד או שניים בשטחים, ובו בזמן חונקים אוכלוסיה שלמה של כמליון וחצי נפשות, חוסמים את דרכם אל מקור פרנסתם, לימודים, קבלת טיפול רפואי נאות, ובכלל לקיום עם כבוד עצמי מינימלי. לפעמים כתוספת גם הורסים את ביתם או עוקרים את עצי הזית שהם מטה לחמם (ועוד לא דיברנו בכלל על "חריגות" בלתי מוסריות בעליל, של גניבה, ביזה, והתעללות פיזית בעוברי אורח, אפילו עד כדי הריגה). כל זה נעשה בתואנה של צרכים בטחוניים, אבל למעשה רק מוליד את השנאה שתייצר עוד ועוד שהידים לפיגועים הבאים.

ואנחנו יושבים וצופים בכל זה בחוסר אונים, אנו משועבדים לתרבות הצריכה שהוטבעה בנו ע"י תאגידי הענק ויצרני המותגים, חיים תמיד בתחושה של חוסר, של צורך לקנות עוד ועוד – מכונית יותר חדישה, בית יותר גדול, צעצוע יותר משוכלל, או בגד יותר אופנתי. חברות הענק משכנעות אותנו השכם והערב כי חיינו אינם חיים אם לא נקנה את המוצר הנושא את הלוגו שלהם, שהוא מדליק ומגניב וכו'. בכסף שקיבלו מאיתנו עבורו, במקום לקנות מאיתנו מוצרים אחרים וע"י כך להחזיר את הכסף לקהילה ולתרום לשגשוג הכלכלה שלנו, הם מממנים לעצמם בניית עוד ועוד מגדלי שן מפוארים ומפעלים משוכללים במקומות רחוקים, בארצות אחרות, כדי להרוויח עוד יותר כסף מאיתנו כשנקנה את המוצר החדש שהמציאו, שאינו טוב מן הקודם, רק שונה מעט ממנו במראה החיצוני או בפרט כלשהו, והוא מדליק ומגניב וכו', ובלעדיו חיינו אינם חיים, וחוזר חלילה...

כשרוצים לנפוש מעט ולהתאוורר בחיק הטבע (כשסוף-סוף מגיעים אחרי כל הפקקים), מוצאים שם את כל הזבל שהשליכו אלה שביקרו במקום לפנינו. מה נשאר לנו? רק לקטר בערב בסלון מול החדשות בטלויזיה, וביום הבחירות לבחור בין נבלה לטריפה איזה פתק לשלשל בקלפי. אז על מה השמחה, איפה כאן אפשר למצוא את התקוה?

כך חשבתי גם אני, עד לשבוע שעבר. אבל בחג שבועות הזה פרגנתי לעצמי, לראשונה מזה זמן רב, ויצאתי למחנה מיוחד במינו, שנוצר והופעל במורדות הכרמל ע"י ארגונים התנדבותיים שונים הפועלים בארץ למען מטרות שונות – משמירה על הסביבה שלנו, שינוי סדרי עדיפויות לאומיים וכלכליים ותיקון עיוותים חברתיים, שלום עם שכנינו, ועד לאנרכיסטים וארגון הומואים ולסביות. כולם התכנסו שם למפגש. השם – פסטיבל אקטיביזם. מה אני אגיד לכם? - הופתעתי בגדול! המחנה כולו היה יציאה ממירוץ העכברים שתיארתי בפיסקה הקודמת, והוכחה שאפשר גם אחרת. למי ששמע על ההתכנסויות של ריינבו (RAINBOW) במקומות שונים בעולם, זה היה ברוח דומה קצת, ואף יותר מזה. הכל נעשה תוך שיתוף פעולה של באי הפסטיבל כולם, באמצעים כספיים מינימליים ביותר, ותוך שימוש בעקרונות הפרמקלצ'ר (ראו הסבר בהמשך) והשקעת תשומת לב ואהבה רבה לסביבה. כל הניכור, הציניות, הפיגועים, החומרנות והשנאה נשארו מחוץ לתחום המחנה, ידידות הבנה ואהבה, נתינה וקבלה שרו בפנים.

נתחיל מזה שההשתתפות בפסטיבל לא היתה מותנית בתשלום כלשהו. המחנה הוקם והתקיים כולו על עבודה בהתנדבות, על חומרים ושאריות שנאספו מהסביבה הקרובה יותר או פחות, ואפילו החשמל שנדרש הופק במקום, בצורה ידידותית לסביבה. ומה שבכל זאת עלה כסף כוסה ע"י תרומות. בשעות האוכל (הטבעוני הטעים, שגם הוא ניתן ברוחב לב לכל דורש וללא תשלום כמובן) הועבר בין באי הפסטיבל "כובע הקסמים" שאליו התבקשו לתת כסף, כל אחד לפי שיקול דעתו ויכולתו, ואיש לא בדק מי שילם וכמה, ומי לא. משתתפי הפסטיבל גם עזרו בהפעלת המטבח ושאר השירותים, לא על-פי חובה, אלא כל אחד לפי יכולתו ורצונו. והפלא ופלא, לא רק שלא חסרו מתנדבים, הארוחות כולן הוגשו במועדן והיה אוכל מגוון ובשפע, הכל נעשה גם ברוח טובה בחיוך ובכיף! עדות אישית שלי, לאחר שעזרתי בהכנת ארוחת בוקר ובשטיפת קערות וסירים מארוחת הערב של יום שישי. לא היה שם מנהל, רק אנשי הצוות ומתנדבים, והעסק עבד!

קצת קשה להסביר למי שלא היה שם, ולא ראה איך סידרו הכל. שאריות פסולת, קרטונים ישנים וכלים חד-פעמיים שהושלכו במקום ע"י מטיילים קודמים, נאספו ושימשו לצרכי קישוט(!) ושילוט, בחן ובהומור. באמצעים פשוטים ביותר וע"י שימוש בחומרים מהסביבה הוקמה מערכת טיהור פשוטה ויעילה למים לאחר ששימשו בברזיות ובמקלחות, והוזרמו אחר-כך להשקיית היער הטבעי. שאריות האוכל שימשו ליצירת קומפוסט שיזין את האדמה. האפר מהמדורה של אמש שימש לחיטוי (יעיל מאד!) של שירותי השדה שהיו פשוט בור באדמה שעליו הונח משטח עץ שכמוהו נזרקים המונים בכל שוק או איזור תעשיה. וזה היה הרבה יותר אסטטי והגייני מהרבה שירותים ציבוריים שראיתי במקומות אחרים. פיסת נייר אחת מכל דפי ועלוני ההסבר שחולקו שם ע"י הארגונים השונים לא ראיתי זרוקה על האדמה. וזה לא בגלל שהיו שם המוני עובדי נקיון שעבדו ללא הפסק, אלא פשוט בגלל שהכל נעשה תוך התחשבות בסביבה והשקעה מינימלית של שכל ישר ואכפתיות. קשה להאמין שדבר כזה קורה כאן ועכשיו, בשבילי זאת היתה חויה מיוחדת ומזכרת שאקח איתי בחזרה אל מדבר הבטון שבו אני חיה בשאר ימות השנה.

אמנם הוצע למשתתפי הפסטיבל שפע של הרצאות סדנאות ופעילויות בנושאים רבים ומגוונים של איכות הסביבה, פעילות פוליטית, יחסי אנוש, יוגה ועוד, אך רבים מאיתנו נהנו כל-כך מן הפעילות הבלתי פורמלית כמו מפגש רעים, ישיבה בחברותא בצל העצים, נגינה ושיחה, סיבוב בין דוכני ומיצגי הארגונים השונים, ופשוט לחוות ולספוג את האוירה הנהדרת שהיתה שם, שכמעט שכחנו להגיע להרצאות, וחלק מהן בוטלו באופן ספונטני מחוסר משתתפים. הסדנאות שכן התקיימו היו מאד מעניינות ומעשירות. בשעות הערב הופעלה במה מרכזית שארחה קשת רחבה של אמני שוליים ומחאה, אמנות אתנית מפינות שונות בעולם קרובות יותר או פחות, והרכבים אחרים לא כל-כך שגרתיים.

רעיון הפרמקלצ'ר (PERMACULTURE) הוא פשוט ביותר. על קצה המזלג, זה לחיות בהרמוניה עם סביבתך במקום נגדה. כך אנו נותנים לכוחות הטבע לעזור לנו במקום להילחם נגדם כל הזמן, ומאפשרים תרבות שהיא ברת קיימא (ומכאן השם: PERMAnent CULTURE) במקום לבזבז כמות עצומה של אנרגיה על שינויי ענק של הסביבה (מבני ענק, מנופים ובולדוזרים, ומדבריות ענק של בטון ואספלט) ואחר כך לתחזק כל הזמן את מה שבנינו (מיזוג אויר לקניונים, מעליות לגורדי השחקים, מפעלים לייצור כל מוצרי הצריכה שאנחנו באמת לא כל-כך צריכים וניקוי הפסולת הרעילה שנוצרת מהם ומזהמת כל חלקה טובה, פינוי כמויות מפלצתיות של זבל וביוב, והמון בזבוז). בתרבות ברת קיימא אין צורך להשקיע אנרגיה בתחזוק (מלבד תיקונים ושינויים מזעריים בכיוון הרצוי), ואין פסולת. הפסולת של האחד היא אוצר בשביל השני. נשמע לכם בלתי אפשרי? אבל עובדה, כך זה באמת עובד! בטבע כמובן. אנחנו פשוט שכחנו את זה, והתרגלנו, להיות שחקנים ממושמעים במירוץ העכברים של התרבות המודרנית, כפי שחינכו אותנו כל חיינו. השתכנענו שיותר נוח לנו לנסוע במכונית בפקקי התנועה, לחפש חנייה, להיכנס לסופר ולקנות שם מזון מוכן ומוקפא באריזות חד-פעמיות שאותן צריך לזרוק אחר-כך למיכל הזבל הגדול והריחני שליד הבית, שיפונה (או לא) בשעה 3.00 לפנות בוקר ע"י משאית רועשת. אבל האם באמת זה יותר מהנה מלקטוף עגבניה שגידלנו במו ידינו בגינה הפרטית הקטנה (או אפילו באדנית על החלון) ללא חומרי ריסוס רעילים, ולהכין ממנה סלט טרי טעים מזין ובריא?

לא. לא צריך בשביל זה להפוך את כל אורחות חיינו על פיהם במכה אחת, ולא צריך להשקיע הרבה כסף בשינויים גדולים. זה לא עובד ככה. ההיפך הוא הנכון. אפשר (ואפילו חובה) להתחיל בקטן. בפרט אחד בסביבתנו הקרובה. למשל – ללכת ברגל לסידורים במקום לנסוע ברכב. ולראות, אולי זה יותר נעים לנו אפילו, וכבר שכחנו. ניתן גם למחזר ולנצל חלק מהפסולת שאנו או זולתנו זורקים. כך בהדרגה אנו מפחיתים גם את הצריכה והבזבוז וגם את הזיהום, ובמקום זאת מספקים את צרכינו הבסיסיים מתוך תחושה של רווחה ולא של חוסר מתמיד. ואז אנו מגלים שאנו זקוקים להרבה פחות ויכולים להנות הרבה יותר ממה שחשבנו. אנו מגלים גם דבר נוסף ונפלא: שכיף לנו להתחלק עם שכנינו במה שיש לנו יותר מדי צרכנו ממנו. יש לי ספה מיותרת, ואני רוצה לזרוק אותה, שלא תפריע לי. ושכני שדוקא זקוק מאד לספה, יבוא ויקח אותה ממני בשמחה, וגם יודה לי מאד. זה יוצא נשכר, ומשנהו איננו חסר. גידלתי שיח נאה של נענע, ואני משתמשת בעלים ספורים בלבד ממנו כל פעם, השכנים מוזמנים לקטוף להם לצרכיהם בכל עת בשמחה. לא צריך להתחרות אחד בשני, אלא דוקא יש מה להרויח מחיים זה לצד זה. חלק גדול מאיתנו עושים דברים כאלה כבר כיום, כדבר המתבקש והטבעי.

לאט לאט, ככל שיותר אנשים יתחילו לחיות לפי עקרונות כאלו ולהשתחרר מהשיעבוד לתרבות הצריכה, נראה שאין לנו צורך בשטחים נרחבים כדי לחיות טוב. כך גם בקנה מידה ארצי: יש מקום לכולם, לא צריך לגרש מישהו אחר כדי שלי תהיה פיסת אדמה לחיות בה. ואז – לא יהיה צורך עוד במלחמות! אוייבינו האמיתיים הם דוקא הגופים העסקיים המחדירים בנו את התחושה המתמדת של מחסור ומירוץ ומצוקה. מכאן ברור הקשר לארגונים הפועלים למען הבנה ושלום בין יהודים וערבים או יותר סובלנות וקבלה של מי ששונה מאיתנו (למשל לסביות וכו'). לא נעים לי להיות יותר מידי פיוטית, אבל בשלב הבא, לאחר שהפנמנו את כל זה, הדרך תהיה פתוחה להגשמת חזון אחרית הימים (וכתתו חרבותם לאתים, וגו'...) אז אם כך, עוד יש תקוה!!