w w w . h a a r e t z . c o . i l
20.4.2003

כולנו נתיני הצבא

אחרי שהשתלט על חצי משטחי המדינה, מנסה צה"ל לנכס את המרחב הווירטואלי.

מאת: דניאל אפרתי.

כוונתה של מערכת הביטחון לנתק בשעת חירום את צופי הטלוויזיה מהכבלים ולאלצם לצפות בתשדירים של פיקוד העורף וגלי צה"ל, סוכלה לאחרונה בעקבות פסיקת בג"ץ. ניסיון ההשתלטות של המערכת הביטחונית על המרחב הווירטואלי הוא רק החוליה האחרונה שמאמציה לנכס את המרחב הישראלי כולו -- הציבורי, הפרטי והווירטואלי -- ולהפוך אותם ל"מרחב ביטחון".

צה"ל ומשרד הביטחון אינם מספקים נתונים על היקף השטחים הציבוריים שבידם. נתונים אלה אפשר ללמוד מדו"ח הועדה לבחינת חיי הכפר בשנות ה-2000, שפרסם משרד החקלאות ב-1988.
לפי הדו"ח 48% מהשטחים הציבוריים בישראל הם שטחי אימונים ומחנות צבא. אליהם יש להוסיף שטחים אזרחיים שבהם אפשר לעשות שימוש צבאי בשעת חירום וכן מגבלות המוטלות על הבנייה האזרחית בסמוך למחנות צה"ל. על מבנים הסמוכים לשטח הקריה בתל אביב, למשל -- שטח הנמצא בלב מרכז העסקים העירוני -- מוטלות מגבלות בנייה לגובה.

לאחר שהמרחב הציבורי נוכס על ידי המערכת הביטחונית, חלחלה ההשתלטות גם אל המרחב הפרטי. הכוונה היא לתקנות ההתגוננות האזרחית, הקובעות כי בבנייה חדשה בישראל "יבנו מרחבים מוגנים מבטון מזוין וחלונותיהם יהיו אטומים ועמידים בפני הדף". מרחבים מוגנים אלו נועדו להגן על השוהים בהם מפני התקפות קונוונציונאליות ולהוסיף "הגנה למקרה של תקיפה בחומרי לחימה כימיים וביולוגיים". שטח הממ"ד המינימלי, קובעות התקנות, לא יקטן מחמישה מטרים רבועים ליחידת דיור. כוהני דת הביטחון אינם מסתפקים בכך. לאחר שהתקינו תקנות המחייבות את כלל הנתינים להקצות להם שטח במרחב הפרטי, הם דורשים כי "בשעת חירום" יופקע אף המרחב הווירטואלי מהציבור ויהפוך לנחלתם של אנשי הדת.

בדיון בעתירה שהוגשה נגד כוונה זו סיפרה דוברת צה"ל, כי הכוונה המקורית של רשויות הביטחון הייתה לנתק גם את האינטרנט. רק החשש מהאקרים מנע כוונה זו. בריש גלי אמרה הדוברת כי התהליך לא תם. תרומתם של ניתוק הכבלים והמעבר לשידורי חירום להרגעת הציבור מוטלת בספק. במצבי חירום, כמו אחרי שיגור טילים על ישראל, יש חשיבות דווקא להמשך הפעילויות היום-יומיות. דברים אלה חשובים לכלל האוכלוסייה, ובוודאי לצעירים -- נוער וילדים. במקומה אפשר להוסיף כתוביות בתחתית מסך הטלוויזיה, כפי שעשו כמה מהתחנות המסחריות בימים הראשונים של המלחמה בעיראק. באמצעות הכתוביות אפשר למסור לציבור עדכונים שוטפים על אותות אזעקה והרגעה כאחד.

להצעה של מערכת הביטחון יש גם היבטים הנוגעים לזכויות האזרח. במדינה דמוקרטית כל אזרח אוטונומי להחליט כיצד ינהג בשעת חירום. ירצה, יחבוש מסיכה וייכנס למרחב מוגן או לחדר אטום, ירצה, ימשיך את עיסוקיו השגרתיים.

זאת ועוד, מניעת הזכות הבסיסית של כל אזרח לחופש מידע היא פגיעה של ממש בדמוקרטיה. ספק אם הדרג הממלכתי, שהוא בעל אינטרסים משלו, עשוי לשמש מקור סמכות בנושאי ביטחון, כמו בכל תחום אחר.
לכוהני דת הביטחון אין עניין בשיקולים של רווחת הציבור, בחופש הפרט ובשימור הדמוקרטיה. כל רצונם הוא ביצירת תלות של הנתינים בהם, כדי לשמר את זכויות היתר שלהם. במובן זה אין כל הבדל בין הפרשנות הכפויה של "מסביר לאומי" המופיע במדים וההודעות של דוברת צה"ל, לבין התדרוכים של שר ההסברה העיראקי, שהצפייה בהם נכפתה על אזרחי עיראק.

הרצון בניכוס המרחב הישראלי כולו על ידי מערכת הביטחון חורג מההיבטים הפורמליים והטכניים של תקנות משפטיות. הוא מעיד כיצד הופך המרחב הישראלי כולו למרחב ביטחון. לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה. הביטוי הקבלי "לית אתר דפליג מינה", המציין את נוכחותו של האל בהווה כולה, כוחו יפה גם לתיאור מציאות עגומה שבה הופכים אזרחי ישראל כולם לנתינים של מולך הביטחון וכוהניו.

  הכותב, לשעבר עורך "מערכות", עוסק במחקר ובהוראה בנושאי ביטחון.


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון